אל תרגישו בנוח! כולם שייכים לקב"ה – פרשת שמיני תשפ"ה

ערב טוב! שבוע טוב, מה שלומכם? אנחנו כאן ב'ותן חלקנו תורתך', פרשת שמיני תשפ"ה, ובשם ה' נעשה ונצליח.
אתם יודעים, אנחנו מנסים להבין את הפרשה על פי 'דרך עץ החיים'.
מעסיק אותי מאד הענין של נדב ואביהו. קודם כל, אחרי שעשו את כל ההכנות והקימו את המזבח ועשו את כל הענינים שהיו צריכים לעשות – שרתה שכינה ואכלה את הקרבן, האש, ירדה אש ואכלה את הקרבן, פלא פלאים. זה מחזה לא פשוט.
זו התגלות על ידי זה שיורדת אש מהשמים ואוכלת את הקרבן. זה שונה מהתגלות שבה ה' מתגלה לנביא, לבעל רוח הקודש, איזו התגלות אישית. אם זה משה רבינו שה' היה מדבר אליו ורק הוא היה שומע, או אם זה שאר הנביאים – ההתגלות היא אישית, היא רוחנית, בדרך כלל זו התגלות עם תוכן ברור, דיבור, הדיבור העליון, הוראות, הנחיות, מלים נעימות או מלים של נזיפה, תלוי מה הצורך בהתגלות הזו משמים, בגילוי.
בכל אופן, הצדיק שזוכה להתגלות חש תחושות של קשר, תחושות של קרבה, אבל גם יראה. ואם באמת המדרגה שמשפיעה עליו למשל זה שם אלקים אז הוא מפחד יותר, אם זה שם של חסד אז הוא רגוע יותר – זה תלוי במדרגה שמאירה בו, ואם זה משמות ה' או אם זו נשמה של צדיק, או מה, מה בדיוק, מי בדיוק, אז מה התוכן, מה הדרגה? קו ימין, קו שמאל, קו אמצעי? מי משפיע, מה משפיע?
אבל זה תמיד מפגש רוחני, אין שם אש. אה, הוא יכול לראות אש, אבל היא לא אש אמתית. זאת אומרת, הוא יכול לראות כמו שהנביאים היו רואים כל מיני חזיונות על מנת ללמד אותם משהו, אבל אלה חזיונות. זה משהו פנימי, בקיצורו של ענין.
כאן יש התגלות החוצה, בפרהסיא, תכל'ס, מעשה, כמו קריעת ים סוף – זה מעשה, וואו. כן? מתן תורה – זה מעשה, וואו. וכאן גם, השראת השכינה – וואו, לעיני כולם ירדה אש מהשמים, פלא פלאים.
וזה מתקשר לענין של נדב ואביהו, שני קדושי עליון, אין כמוהם – ומצד שני הם עשו כמה מעשים לא נכונים ונשרפו. אם לצדיקים כך, למי שלא צדיק, ה' ירחם. מבינים? ככה בערך חכמים אומרים. אם את הקרובים לה' ככה הוא מעניש, מה יגידו הרחוקים שעושים שטויות?
אז חכמים הביאו כמה סבות למה הם נהרגו: היו פרועי שיער, שתויי יין, לא התיעצו עם משה ואהרן, הקריבו אש זרה שלא נתבקשו. טוב. מה שאני רוצה פה קצת לחדד: אם במקום זה, הם לא היו נכנסים ומקריבים אש זרה, אלא היו עושים אילו כוונות, אילו יחודים, איזו התקשרות עם ה' יתברך באופן אישי, אם זה לא היה מתאים לדרגה שלהם, או שזה היה משהו שלא נתבקשו, הם היו נענשים אני מניח – או שלא היו עונים להם, או שהיתה להם הסתלקות של אור, אבל בטח לא היו נשרפים.
כאן אנחנו לומדים את ההקפדה של ה' יתברך על המקום הקדוש, שבו הוא משרה את שכינתו. לא כל אחד יבוא ויעשה איזה פולחן שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, כן? יש ענין של מורא, מורא מקדש. וגם לימינו אלה, אנשים שבאים לכותל וכו' צריכים להתנהג בהתאם. זה לא כמו כשאתה בבית שלך, מה שאנחנו נוהגים לקרוא לו: 'שהאדם לא ירגיש בנוח' – כי ה' יתברך "אֵ־ל קַנָּא הוּא", והוא מקפיד מאד, "וְהָאֱלֹקים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו", כי אם לא אז יהיה קלקול. אם ה' יתברך היה מנהיג את העולם רק במדת החסד והרחמים – אוי ואבוי מה שהיה נהיה, קלקולים עצומים.
ולכן יש מדת הדין. ו"רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'". יראת שמים, זה הדבר הכי חשוב, הכי חשוב מהכל. אם בן אדם ירא שמים, הוא נזהר. גם אם הוא לא יודע את ההלכה, הוא נזהר, יזהר מאד כמה שהוא יכול, ינסה ללמוד. אם הוא לא יודע, ישאל. אבל יש לו יראה, הוא לא רוצה לעשות הֶפך רצונו של ה' יתברך, גם מפחֵד מהעונש וגם מפחֵד לאכזב את ה' יתברך, כי זה גורם ל'איזו בושה. איזה ריחוק, איזה חושך'. מבינים?
בדור היתום שלנו אנשים מרגישים בנוח עם כל דבר. "כבד את אביך ואת אמך", כיבוד הורים, צריך תיקון, נכון? כל אחד צריך תיקון בנושא של כיבוד הורים. אבל בדור הזה שיש בו חֻצְפָּא יִסְגֵּא הילדים מרגישים בנוח, דורו של משיח, זה לא כל כך פשוט. הכיבוד אב ואם שלנו, מהדור שלנו, היה מובן מאליו. לא היינו מתחצפים להורים, שום דבר. אני מדבר בתור תינוק שנשבה בחו"ל, לא בתור שומר תורה ומצוות, מעצם זה שזה אבא ואמא, מי היה מתחצף?
אז לכן, כל דבר יש לו את המקום שלו. כיבוד אב ואם – מי שלא מכבד את ההורים, הוא יכבד את בורא עולם להבדיל? או כן או לא, או לפעמים כן. צריך להזהר, להזהר קלה כבחמורה, בכל ענין וענין, ושאנשים לא ירגישו בנוח כי הם אוהבים את ה' אז מותר להם הכל – לא. אתה אוהב את ה'? תזהר בכבודו יתברך, להזהר מאד. אף אחד לא מלאך, כן? אבל צריך להזהר. אתה בא למקום המקדש, עם משה רבינו, עם אהרן הכהן, עם כל עם ישראל, מחכים שתרד אש ותאכל את הקרבן – איזה פחד. איזה אירוע.
והענין של הקרבן – יש בזה סודות עליונים, יש בזה העלאת ניצוצות, ויש בזה כפרה על עם ישראל. אמרו חכמים, מה שעושים לקרבן היו צריכים לעשות לך. אתה מודע לזה?
ולכן המקום הקדוש הזה, מקום שה' מכפר על עם ישראל, עבודת הקרבנות, הוא מקום מרשים ביפיו, בקדושתו – אבל יראה, צריך יראה. שוחטים שם בעל חי, שורפים על המזבח, מזים דם. זה לא שבן אדם בא ורואה איזו שקיעה עם צפורים, והוא שמח והוא מרגיש דבקות – לא, זה מקום רציני מאד. אוי ואבוי מי שעושה שם משהו לא נכון, אוכל משהו שלא צריך, עומד במקום לא נכון, אוי ואבוי לו, חייב מיתה על כל מיני דברים, וגם כרת.
זהו. אז לכן פה פעם ראשונה, חנוכת המזבח, קרה הענין של נדב ואביהו – למען היראה, שתהיה לנו יראה, ועוד יותר יראה, כל מה שקשור ליחס שלנו לבורא הבריאה, שאין לנו תפיסה והשגה בו כלל. ואנחנו בניו של מקום. כל הבריאה שלו יתברך, הוא עושה בבריאה מה שהוא רוצה, ו"בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", ולכן לקח את נדב ואביהו. מישהו יכול להתרעם? לא. גם אביהם לא התרעם, אהרן הכהן לא התרעם. למה? כי כולם שייכים לקדוש ברוך הוא.
אמנם האדם בעל בחירה חפשית, וכל אחד חושב שהוא מנהל את העולם ושהוא יכול לעשות ככה ויכול לעשות ככה והוא מחליט מה נכון ומה לא נכון – אבל זה דמיון. אנחנו שייכים לבורא עולם, אנחנו לא שייכים לעצמנו. פלא פלאים, אה? לחיות את זה. להפנים את זה. להתעמק. להתעמק, להפנים את זה שכולם שייכים לבורא עולם, הוא ברא אותנו והוא מחליט מה לעשות אתנו, הכל על פי הדין כמובן.
נשאלת השאלה: אם הוא רצה להתקדש על ידי לקיחת נדב ואביהו, למה זה נעשה ככה? יש שתי הנהגות: הנהגת השכר ועונש והנהגת היחוד, הנהגת התיקון, השלֵמוּת. ככה אומר רבינו הרמח"ל הקדוש זי"ע, אין כמו הרמח"ל הקדוש. אז הוא מסביר שה' יתברך מנהיג את כל העולם לקראת תיקונו הסופי, ויש מעשים שנעשים או מעשים שלא נעשים – הכל בשביל התיקון, נרצה או לא. אבל הוא מלביש את הכל גם בשכר ועונש. זאת אומרת שאם הוא רצה לקחת את נדב ואביהו, אז ודאי שהיה צריך שיהיה חשבון על זה. והיה חשבון, חשבון לא קל. חכמינו מנו כמה דברים.
אז זה מה שצריך לדעת: כולנו שייכים לבורא עולם, הוא עושה אתנו כמיטב רצונו, ואנחנו צריכים לעשות את רצונו, לא להרגיש בנוח, לא ליד המקדש ולא בבית של האדם ולא בשום מקום, כי "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". יש ענין של פרהסיא. זה לא אותו דבר כשבן אדם מחלל שבת לא עלינו בביתו, וכשזה בפרהסיא, שזה חמור יותר.
הפרהסיא, היום לא נותנים את הדעת לדבר הזה בכלל. כל אחד מרשה לעצמו להגיד מה שבא לו. אה, הוא מפחד, לא מבורא עולם, מפחד שיתבעו אותו תביעת דבה, אז הוא נזהר מזה. אבל זה לא לפי ההלכה. יש הלכה, הלכות לשון הרע, הלכות הוצאת שם רע. זה לא אותו דבר אם בן אדם מדבר עם אשתו, או שהוא הולך ומדבר באמצעי התקשורת, לא אותו דבר לפי החוק, ולהבדיל לא אותו דבר לפי ההלכה.
להזהר. להזהר, רבותי! ה' יתברך לא מוותר. הוא לא ותרן. הכל נרשם, ולטובת האדם, לטובה הנצחית של האדם נפרעים ממנו. אם הוא עושה תשובה, טוב. לפעמים התשובה לא מספיקה, וצריך יסורים, לא עלינו. אז כמה שבן אדם פחות ידבר שטויות ויעשה שטויות וירגיש בנוח – ככה טוב יותר, טוב יותר, הוא יהיה שמור יותר.
מובן שאסור שהיראה תכבה את האהבה ותהיה גדולה כל כך עד שאדם ישב וירעד מפחד, כי זה ימנע ממנו לעשות מאהבה ושמחה, זה יפגע בשמחה. לכן עם ישראל הוא הקו האמצעי, אנחנו בניו של יעקב אבינו. קו ימין, קו שמאל, קו אמצעי. רק מטתו של יעקב אבינו היתה שלמה – זאת אומרת, הקו האמצעי מביא את השלמות.
קו ימין יכול להיות יותר מדי ימין, קו שמאל יכול להיות יותר מדי שמאל, מבחינה רוחנית, כן? ימין – חסד. שמאל – דין. וצריך התכללות של הקוים, הקו האמצעי הוא המכריע.
זהו. אז אלה הלקחים, אנחנו תמיד מחפשים לקחים לעבודתו יתברך, לא קוראים את הפרשה כמו איזה מאורע שהיה וזהו, מנסים להבין. יש פה המון מה להגיד על פי תורת הקבלה. מי שזה מעניין אותו, שיקרא את 'שער הגלגולים' למהרח"ו הקדוש. יש שם את כל הסיפור של נדב ואביהו, אילו נשמות הם היו על פי הגלגולים ומה קרה.
בלי תורת הגלגולים אי אפשר להבין כלום במה שקורה בעולם הזה, רצוי מאד ללמוד. אבל בגלל שזה ספר קדוש שכבר יש בו מושגים של קבלה, שמי שלא יודע אותם לא יבין הכל, או לא יבין הרבה – אז שיקרא קודם, להבדיל, את הספר שלנו 'רומח פינחס', שיוריד אותו מהאתר חינם. יש שם את כל הבסיס של כל המושגים של הקבלה. מי שלומד את זה בעזרת ה' הולך בדרך הישרה, ולא ממציא כל מיני דברים או מעוות אותם. אחרי שלומדים את זה אם לומדים את הספר 'שער הגלגולים', אתם תבינו בעזרת ה' הכל.
זהו, רבותי. יהי רצון שנתחזק מאהבה ומיראה ומיראה ומאהבה, למען שמו באהבה!
לחיים! לחיים! לחיים!
נא להפיץ את מעינות 'דרך עץ החיים' בכל מקום ובכל זמן לזיכוי הרבים, למען שמו באהבה!
לחיים! לחיים! לחיים! וכל טוב סלה.