להורדה בפורמט מתאים להדפסה
שבוע טוב! ערב טוב! מה שלומכם? אנחנו כאן ב'ותן חלקנו בתורתך', פרשת ויחי תשפ"ו. ובשם ה' נעשה ונצליח.
אתם יודעים שאנחנו מנסים להבין את הפרשה על פי 'דרך עץ החיים', והעיקר בשבילנו הקטנים הוא ללמוד מזה למעשה לעבודת ה' שלנו. זו אחת המטרות החשובות. הלואי ונצליח.
ויש פה כל מיני נושאים. אתם יודעים שאני בוחר לפי איפה שלבי נמשך, כמו שאומר האר"י "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" – שם יש לו תיקון.
דבר ראשון, נתחיל בברכות – גם הברכות שברך את הבנים של יוסף, יעקב אבינו, ואחר כך ברך גם את השבטים, וגם רצה לגלות להם את הקץ. ויש על זה כמה נקודות. אז אנחנו נשחק קצת משחק: בטח אתם יודעים, בכל מיני חקירות משטרה כאלה יש נחקרים שפתאום שוכחים ולא יודעים מה קרה, מה היה, הם שוכחים. אז החוקרים מנסים להזכיר להם ברמז. הם לא רוצים לגלות להם יותר מדי כדי שלא ידעו מה הם יודעים.
כאן במעשה הזה פתאום הבנתי: יעקב אבינו פתאום כשהוא בא לברך את הבנים הוא שואל "מי אלה", כי נסתלקה ממנו שכינה, כי ראה שיצאו מהם, מזרעו של יוסף, יצאו רשעים, ירבעם ואחאב מאפרים ויהוא ממנשה. אז הסתלקה ממנו שכינה, ושאל "מי אלה". ועיניו "כָּבְדוּ מִזֹּקֶן". הוא גם שׂיכל את ידיו, שינה.
כשחזרה לו רוח הקודש, אומר רש"י במלים שלי, יוסף פייס אותו ואז חזרה אליו רוח הקודש.
יש פה הרבה דיוקים – 'הסתלקה שכינה', לעומת 'חזרה רוח הקודש'. אבל התרגיל שאנחנו עושים כרגע: מה זה מזכיר לכם? מה זה מזכיר לכם זה שהצדיק יושב לברך, באים שני אחים להתברך ויש פה בעיה, את מי לברך קודם, אם בכלל לברך? יש פה חשד. אתם זוכרים? תיזכרו. היה מקרה כזה, נכון...?
כן, אצל יצחק אבינו היה המקרה, כשבא יעקב אבינו להתברך ויצחק אבינו היה צריך למשש אותו, והוא חשד "מי אתה בני", חשד, את מי הוא הולך לברך, את מי צריך לברך, למי מגיעות הברכות, מי בראש.
כל זה חוזר עכשיו פה באופן פלאי אצל יעקב אבינו, זכותם תגן עלינו – גם הוא פתאום במצב הלא נוח הזה שעיניו כבדו מזוקן והוא לא רואה, ומביאים לו את הילדים לברך ומסתלקת שכינה, ויש חשד והוא לא יודע מה הולך פה, עד שחוזרת רוח הקודש ואז הוא בא לברך. והבן, יוסף הצדיק, מנסה להחליף לו את הידיים כי הוא רוצה שישים ימינו על הבכור. ויעקב אבינו לא, לא מסכים. הוא שם את יד ימין על אפרים, כי כאן הוא כן מבין מה קורה. שם אצל אביו – "גם ברוך יהיה", כן. פלא, אה? לא היה חייב להיות כל זה ככה בדיוק.
אנחנו יודעים שבן אדם, וזה בשבילנו הקטנים, אין לנו תפיסה באמת בכל זה – אבל בן אדם צריך להזהר בחיים, מה שהוא גוזר על אחרים גוזרים עליו, ככה אומרים חכמים. ואפילו בן אדם צדיק וקדוש עליון ותיקן הכל ואי אפשר אפילו לתפוס את המדרגה שלו – יש עדיין לפעמים משהו שהוא לא תיקן, שהוא לא יודע, שהוא לא שם לב. בן אדם הוא בן אדם.
רבינו הבעל שם טוב הקדוש, בסוף ימיו גילו לו משמים בשביל מה הוא בא לעולם. רגע, עד עכשיו הוא לא ידע? בטח שהוא ידע, אבל היה משהו כנראה חשוב מאד, איזה תיקון מסוים שהוא לא ידע, שגילו לו ברגע האחרון.
וכאן, מה אנו מה חיינו? אנחנו בעלי תשובה, תינוקות שנשבו, עושים תשובה מאהבה ומיראה, מתפללים כל החיים שה' גם יסלח לנו ושנהיה טובים בעיניו – ויש אולי משהו שאמרנו, משהו שעשינו, שאנחנו אפילו לא זוכרים, ופתאום מזכירים לבן אדם. ואם אדם זכה לגילוי פנים, פתאום באה איזו נשמה מעולם האמת ואומרת לו 'תשמע, אתה פגעת בי', 'תשמע, אני עשיתי לך טובה. תשמע, תעשה לי טובה', וכן הלאה.
אתם יודעים שאף אחד לא מת בעצם. הנשמות בינתים לא מתות. הן שם למעלה עד יום הדין הגדול, ואז יהיה פסק הדין האחרון.
בקיצור, תראו איזה פלא, איך יעקב אבינו נתנסה במה שהוא היה שליח לעשות – מה שהוא עשה לאבא שלו עכשיו עושים לו, בקיצור, במלים שונות, מקרים שונים אבל דומים. מעניין להתבונן בזה.
ובענין של השראת השכינה, הסתלקות השכינה, חזרת רוח הקודש, רצה לגלות את הקץ והסתלקה ממנו שכינה והתחיל לדבר על משהו אחר – יש בזה הרבה נושאים. השראת השכינה, רוח הקודש ונבואה הן לא אותו הדבר. אם זה היה אותו דבר, זה היה נקרא באותו שם. לא. השראת השכינה, זו השכינה הקדושה. רוח הקודש, זו מדרגה של התגלות, מהנוק' אמנם, והנבואה באה מזעיר אנפין. מבינים? אז זעיר אנפין זה מעל השכינה. בקיצור, יש בזה דקויות.
שאלה: האם הצדיק יודע ששורה עליו שכינה? האם הוא מרגיש, או שזה משהו שהוא לא מרגיש? תשובה: לפי עניות דעתי, יש מקרים שהוא מרגיש ויש מקרים שהוא לא מרגיש. ויש מקרים שהוא לא מרגיש ואומרים לו, אז הוא יודע. ויש מקרים שלא אומרים לו, אז הוא לא יודע.
צדיק שהשכינה שורה עליו באופן כללי, באופן קבוע, יש לו להזהר מדברים נוספים זהירות של קדושה יותר מאשר אנשים רגילים. מבינים? ואז הוא יודע? או שהוא יודע, או שהוא לא יודע, או שאומרים לו, כי אם לא אומרים לבן אדם הוא לא יודע כלום, כי כולנו כלום. יש את הבורא יתברך, "אמת מלכנו, אפס זולתו" – כולנו אפס. אנחנו זולתו, אז אנחנו אפס. זה הסיפור.
אז השראת השכינה זה משהו רציני מאד. והשראת רוח הקודש, גם זה משהו רציני מאד, והנבואה זה משהו רציני. אבל כל דבר זה שונה.
אם כן, חזרה בו רוח הקודש, אז הוא ברך אותם. מה קרה, למה ברך אותם? אולי באמת התיקון הוא שהוא שינה את הסדר, זה אפשר לו לברך אותם. הם גם בניו של יוסף, שיש להם חלק גם בחלוקת הארץ. זה לא משהו פשוט.
למה כל הסיפור הזה? למה הסתלקה השכינה? למה חזרה רוח הקודש? כדי להזהיר את יעקב, ככה לפי עניות דעתי. הסתלקות השכינה – 'הו, רגע. תזהר, מה הולך פה'. 'אה, עשית את הבירור? ביררת מה קורה, דיברת עם יוסף? הבנת עד הסוף? יש איזה תיקון שאפשר לעשות? טוב, הנה, שורה רוח הקודש. תברך'. ואז הוא מברך. זה בענין הזה.
ועם השבטים הוא רצה לגלות להם את הקץ – נסתלקה ממנו שכינה. מסכן יעקב אבינו שהיה רגיל שהסתלקה ממנו שכינה מאז ש"טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" ועד "ותחי רוח יעקב" עברו כמה שנים טובות שהסתלקה ממנו שכינה.
"יש שבר במצרים". "שבר", מה זה שבר? שב"ר, זה 'שָׁם בן רחל'. רמז. אבל הוא לא גילה את זה ששם בן רחל, הוא עוד לא ידע. אבל "יש שבר במצרים".
בקיצור, עכשיו הוא בא לגלות את הקץ ולא נתנו לו משמים. הקדוש ברוך הוא גוזר, הצדיק מבטל. הצדיק גוזר, הקדוש ברוך הוא מקיים. זה תמיד ככה? נראה שלא. כנראה לא. יכול להיות מקרה שהצדיק חושב משהו ומשמים לא מסכימים. למשל, כאן יעקב אבינו רצה לגלות את הקץ, מה יהיה באחרית הימים, ומשמים לא נתנו לו. ולמה לא נתנו לו? אנחנו לא יודעים. אולי בגלל אורך הגלות, שלא נתיאש בגלות המר והארוך הזה. אולי כי לא היתה תועלת באותו רגע להגיד את זה, זה לא היה שייך.
אז לגבי הענין של החשדות, כן – "החושד בכשרים לוקה בגופו", רחמנא לצלן, אסור לחשוד. מצד שני, המנגנון של החשד הוא חשוב להשרדות, "ונשמרתם מאד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". אם בן אדם לא חושד, הוא תמים מדי, הוא יכול להנזק. ומה זה לחשוד בכשר – אתה יודע שהוא כשר ואתה חושד בו? או שאם אתה חושד בו, אז אולי הוא לא כשר, הוא עוד לא מספיק כשר כדי שלא תחשוד בו?
בקיצור, כאן אנחנו רואים את החשד של יעקב אבינו בפרשה, עד כדי כך שהוא משביע את יוסף בנו, יוסף הצדיק – משביע אותו שהוא יעלה את העצמות שלו ויקבור אותו במערת המכפלה.
חשבתי על זה, למה היה צריך להשביע אותו? קודם כל, השבועה, זה בדיוק דומה לשבועה של אברהם שהשביע את אליעזר עבדו של אברהם, השביע אותו. אתם זוכרים? אז גם פה זה נראה לפחות לפי החיצוניות אותה שיטה. למה הוא משביע אותו? הוא לא סומך עליו? אם אתה לא סומך עליו, אתה חושד, אתה חושד ואז אתה לא סומך עליו?
אי אפשר היה לא לסמוך על יוסף הצדיק. יוסף הצדיק, כשהוא שלח אותו לשכם הוא ידע שהאחים שונאים אותו, ובכל זאת הוא הלך כי אבא שלח אותו. ופה הוא כמעט מלך במצרים, כן, משנה למלך, יש בידיו לעשות, לפעול, להביא את יעקב אבינו. מובן שצריך רשות מפרעה הרשע, אבל בכל זאת יש סיכוי טוב שהוא יוכל להביא אותו. כמובן, הכל משמים, והרשעים הם רק בובות בידי הקדוש ברוך הוא, למרות שהם חושבים שהם מנהלים את העולם, הוא עשה את עצמו אֱ־לוֹקַ, פרעה.
אז הוא משביע אותו. למה הוא משביע אותו? שאלה. תשובה: כי אי אפשר לדעת מה יקרה בחיים. היום הוא יכול, מחר אולי הוא לא יכול. עכשיו הוא מסכים – אולי מחר זה יראה לו קשה מדי, אולי מסוכן מדי, אולי מסובך מדי, אולי יצטרך לריב עם פרעה, מי יודע מה יכול להיות? אהה, אבל אם הוא משביע אותו, הוא יעשה הכל והוא יקיים, כי לא הכל בידי האדם. מה בידי האדם? "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". אז השבועה הזאת מחזקת את התוקף – שלא משנה מה יקרה, הוא יקח אותו ויקבור אותו במערת המכפלה. וכך עשה.
וגם יוסף השביע את עם ישראל שיעלו אותו ממצרים. ומשה רבינו היה צריך להעלות את הארון שלו שהיה שקוע בנילוס. מבינים? למה? טוב, פה בכלל מי ידע, לא יודע אם הוא כבר ידע מי יהיה משה רבינו, אין לי מושג, זה לא כתוב. אבל הוא ידע, "פָּקֹד יִפְקֹד", ה' ישלח את הגואל – תדאגו להגיד לו שלא ישכח את יוסף, שיקח אותו ויקבור אותו בשכם.
ככה זה. העולם הזה מסוכן, קשה, מפחיד. היום בן אדם מושל – מחר מי יודע מה יהיה אתו. מבינים? עוד רגע לא יודעים מה יהיה אתו. אז זה הסיפור.
והנושא שכבר דיברנו עליו בשנים קודמות, על החשד של האחים שחשדו שיוסף יתנכל להם עכשיו, ינקום במה שהם עשו לו – והנושא הזה הוא הנושא של הסליחה. כשבן אדם אומר 'תסלח לי. חטאתי לך', ואומר את זה באמת בלב אמתי – אתה סולח לו בלב אמתי, או לא? מאה אחוז הוא ביקש סליחה, מאה אחוז אתה סלחת לו? אתה גם שכחת בסוף, או שאתה עוד זוכר לו את כל החשבונות כי אתה רוצה להזהר שלא יזיק לך עוד פעם? או שאצלך נמחק החשבון וזה דף חדש?
אני אוהב את המדרגה הזו שנמחק החשבון ומעכשיו דף חדש. סלחת – סלחת, נגמר. כולנו בני אדם, כולנו טועים. כולנו יכולים לעשות משהו לא בכוונה, ולפעמים אולי בעצבים בן אדם אומר משהו ואחר כך הוא מתחרט, 'מה אמרתי, וואו', או שטעה במשהו, טעה, חשב ככה אבל זה ככה. בני אדם צריכים לדעת לבקש סליחה מכל הלב במאה אחוז, ולסלוח במאה אחוז. להזהר אחר כך, זה הענין של החשד, להזהר. יש בזה בהלכה גם כן נושא שלם.
אז כאן מה עורר את חשדם של השבטים? תראו איך כל הקדושים האלה, ובכל זאת יש דקדוקי דקדוקים שצריך לדקדק. כל אחד צריך לדקדק. "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השְׂערה". אנחנו צריכים להתלמד ולדקדק – על עצמנו, לא על הזולת, כן?
אבל פה, הנה – דקדוק. מה קרה? יוסף הצדיק היה מקרב אותם קודם, והיה מושיב אותם לאכול אצלו. אז הם הרגישו שהוא סלח להם. ועכשיו שנפטר יעקב הוא לא קרב אותם, הוא לא קרא להם לאכול אצלו. אה, מה זה מזכיר? מה זה מזכיר?
זה מזכיר ימים קודמים לפני המכירה של יוסף, שיוסף עשה דברים והאחים התחילו 'לסמן אותו', כמו שאומרים היום: 'הוא בא להשתרר עלינו', "בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה", הקנאה, כל מיני טעויות, כתנת הפסים, 'אבא אוהב אותו יותר'. תראו מה זה הדבר הזה, כמה צריך להזהר, אנחנו הקטנים, במשפחה, בני המשפחה, אנשים שאנחנו אִתם במגע בחיים. כל דבר נרשם. כל דבר קובע.
אז יוסף עשה כמה טעויות, לכן הוא נענש עם האחים. הוא חשד אותם, חשד אותם באבר מן החי, חשד אותם באשת איש. הלך ואמר לאבא, הוציא דבתם רעה. ועכשיו הם חושדים אותו, ואז הם בעצם משנים מן האמת ואומרים לו שאבא ציוה שתמשיך לכלכל אותנו.
תראו איזו מסכנות. קודם הם היו "כי כמוך כפרעה", הם באים ועכשיו הם יהרסו את כל מצרים, בפרשה הקודמת. היו להם שרירים, הרגישו חזקים, יהודה והאחים – ועכשיו מה? 'מי יתן לנו לחם? מי יפרנס אותנו?'
תראו מה זה בן אדם. בן אדם הוא כמו איזה גרף. הוא כלום. אין גבורים ואין חכמים כנגד ה'. אין כלום. רחמנא לצלן. צריך לזכור את זה תמיד, לחיות ככה, לא להרגיש שבן אדם גבור, חזק, חכם, שולט, עושה, עשיר – כל זה דמיון. בשניה אחת האדם הוא אפס.
והנה, האחים שואלים אותו 'אתה תתן לנו לחם? כי אבא אמר שתתן לנו לחם', במלים שלי. ויוסף הצדיק בכה, הוא עוד פעם בכה. זוכרים את הבכיות הקודמות שלו? בכל פעם הוא לא היה יכול להתאפק. אז עכשיו הוא בכה, והוא ניסה לקרב אותם. מה אתה בוכה? למה הוא בכה? הוא נעלב שחושדים בו. הוא נעלב שהאחים חושדים בו עדיין, כי חשדו בו שהוא קליפה, שהוא הקליפה של יעקב, כן? כמו עשו וישמעאל, לכן הם דנו אותו. ככה מובא בקבלה. אז הוא בכה עוד פעם, והוא ניסה לפייס אותם עוד פעם איך שהוא. בסוף השביע אותם שיקברו אותו ושיעלו אותו, שכשעם ישראל יחזור לארץ בגאולה של מצרים שיקחו אותו אִתם.
אז הקרע הזה, את זה אני רוצה להגיד – לקרוע יחסים, לפצוע אנשים, זה קל מאד. לאחות את זה ושזה יתאחה באמת ולא יהיו חשדות ולא יהיו חשבונות ולא יהיו רגשות – זה קשה מאד, מאד מאד. צריך לעבוד על זה. הנה, גדולי עולם הכי גדולים – והנה, הדבר הזה. הוא בוכה. אבל הוא גם גרם לזה, כי הפסיק לקרב אותם. למה הפסיק לקרב אותם? כי קודם קרב אותם בגלל כיבוד אב. אה, אבל יש כיבוד אב גם אחר מותו צריך לכבד את האב ואת האם. אז למה הפסיק? לא יודע למה הפסיק, אבל זה גרם ישר לרגישות פה, הם באו עם הסיפור הזה, והוא התחיל לבכות. טוב, איך שהוא זה הסתדר. ונגמר החומש הזה. שבוע הבא בעזרת ה' יש את הגואל החדש משה רבינו.
יהי רצון שתמיד נוכל ללמוד למעשה! כי התורה היא בשביל שנלמד להתנהג, לעשות נחת רוח לבורא עולם.
לחיים! לחיים! לחיים!
נא להפיץ את מעינות 'דרך עץ החיים' בכל מקום ובכל זמן לזיכוי הרבים, למען שמו באהבה!
ולהתחזק הרבה בעבודת ה', באהבת חנם, בכל מה שצריך, כי הזמנים קשים. שלא יהיו שום קרעים ושום שנאת חנם ושום כלום. שנהיה כאיש אחד בלב אחד!
לחיים! לחיים! לחיים!
שבת שלום וכל טוב סלה!
מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א