פרשת תזריע תשפ"ב – סוד הבירור בנגעים
ערב טוב! שבוע טוב! מה שלומכם?
בעזרת ה' נעשה ונצליח!
אנחנו עוסקים כאן בנגעים, ובמיוחד בנגע הצרעת – נושא מעניין מאד מאד מאד, שהרי אין כיום נגעים. הצרעת לא עלינו שיש היום, שקוראים לזה צרעת, זו לא הצרעת שיש בכתובים. וחכמים אמרו שכל מי שמדבר לשון הרע לוקה בצרעת.
ברוך ה', רואים 'בלי עין הרע' לא מעט אנשים שמדברים לשון הרע, ולא רואים עליהם שום צרעת. זה לא אומר שהם לא חולי צרעת מבחינה רוחנית. הם חולי צרעת, ובשמים הם מצורעים. ובשמים רושמים את הלשון הרע שהם אמרו, גם אם הם אמרו את זה בעילום שם באמצעי תקשורת או ברשת.
אנשים מרגישים בנוח לשפוך דם, להוציא שם רע – על יחידים, על יחיד, על ציבור, כאילו 'אין דין ואין דיין'. כן, יש דין ויש דיין, ומי שעושה כדברים האלה עושה מעשים חמורים מאד.
אפילו אם בן אדם חושב שהוא רק מתלונן על איזה מוצר שלא נראה לו ומוציא שם רע על המוצר – אז מי אמר שהוא צודק? אולי הוא מגזים, אולי הוא קפדן מדי, אולי הוא רגיש מדי, אולי רוב האנשים חושבים אחרת.
ברגע שהוא עושה את זה – מוציא שם רע, פוגע בפרנסה של אנשים – זה לא דבר של מה בכך. אז זה שיש חוקים במדינה שלנו, במדינות אחרות, שמתירים כל מיני סוגים של לשון הרע ושפיכות דמים, להוציא שם רע אם יש איזו תועלת לציבור כביכול – כל הדברים האלה, צריך לבדוק אותם על פי ההלכה, אם ההלכה מסכימה או שזה אסור לפי ההלכה. כמו בכל חוק, צריך לבדוק אם זה לפי ההלכה או לא. כאן יש ממש פגיעה באנשים.
אז בגלל שאנחנו בזמן של הסתר פנים, כשבן אדם עובר על האיסורים של לשון הרע – הוא לא מצטרע, לא רואים את הצרעת כמו אצל מרים הנביאה, שמיד היתה "מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג". אבל הדבר בהחלט קיים, לצערנו.
לכן משטר של גילוי פנים הוא לא דבר קל, לא דבר קל, משטר של גילוי פנים כמו שהיה במדבר. אחד מועל, אחד גונב – כל העדה כבר נענשת, ורואים ויודעים מי הגנב, וכן הלאה, כמו במקרה של עכן. היום – 'גנב מי שנתפס', אומרים.
אז קל יותר כביכול לבני אדם כשאין גילוי פנים. אבל זה מצב של נזיפה. אנחנו בעצם בנזיפה כשאין גילוי פנים, כי מטרת הבריאה היא שה' יתגלה בעולם, ישרה את שכינתו. אז לא צריך להיות שמחים מההסתר פנים – צריך להיות בעצב רב על גלות השכינה ולעשות כל מה שאפשר כדי לתקן את המצב, שיהיה גילוי פנים.
בכל אופן, לא על כל עבירה בתורה נכתב העונש או נכתבה הסיבה הרוחנית של העונש. כאן על הצרעת הסיבה הרוחנית היא לשון הרע. אבל יש כמה סוגים, כמו שאנחנו רואים בפרשה, כמה סוגים של נגעים.
אפשר להגיד שבנגעים יש שלשה מצבים: 'טמא', 'טהור' ו'ספק'. והכהן צריך לעשות את הבירור – מה שאנחנו קוראים לו 'הבירור' ב'דרך עץ החיים', הדרך הרוחנית שלנו – לעשות את הבירור, לברר את המציאות, לבדוק את המצב.
לפעמים בן אדם יכול לעשות בירור מהר מאד. ולפעמים זה לוקח זמן. רק הזמן עוזר להבהיר את התמונה – מה כדאי לעשות, מה לא כדאי לעשות.
אז כאן בפרשה אנחנו רואים שכשיש ספק, הכהן צריך להסגיר את האדם ולחכות שיעברו הימים המתאימים, כדי שיבדוק אותו עוד פעם ויראה – האם הנגע שינה את צבעו? או התפשט, או לא התפשט? מה השינויים שחלו? יכול להיות משהו שהיה בספק והופך להיות טהור. יכול להיות נגע שהיה בספק והופך להיות טמא.
ככה אנחנו נלמד לעבודתו יתברך: בכל סוגיה וסוגיה, בכל רגע ורגע, בכל מחשבה ומעשה – יכולים להיות שלושת המצבים: טמא, טהור או ספק.
אנחנו צריכים לעשות את הבירור ולבחור בטהור כמובן. ואם יש דברים לא ברורים כי הם מעורבבים טוב ורע, כמו שכל המציאות שלנו עד סוף התיקון מעורבת טוב ורע – אז אנחנו צריכים להמתין, להיות בחינת הכהן, להסגיר את הסוגיה, לראות לאן זה מתפתח.
גם בחיים של בני אדם, לפעמים יש ספק על בן אדם, ופתאום הזמן עושה את שלו ומתברר הספק – אם הבן אדם הזה טהור או הבן אדם הזה טמא, אם הבן אדם הזה צדיק או חלילה להיפך.
הזמן, הזמן גורם לבהירות. ככה רואים בכל תחומי החיים, כל מיני אנשים שהתנהגו בצורה מסוימת, אולי בצורה טובה, ופתאום אחרי כמה עשרות שנים – 'בום', רואים איזו התגלות לאיזה כיוון לא בסדר. אז יוצאים מידי ספק, או שזה מתברר לגמרי כטמא. יש נגע שמיד הכהן רואה שזה טמא.
ואנחנו צריכים לרכוש לעצמנו את הכלים הרוחניים והמוסריים וההלכתיים לבדוק את המציאות ולראות מה שאנחנו פוגשים – האם זה טמא, או לא טמא? אם זה טמא – מיד להתרחק מזה. "זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְחֻבָּר לַטָּמֵא, טָמֵא. וְהַמְחֻבָּר לַטָּהוֹר, טָהוֹר".
אז אם אתה רואה מציאות של טומאה, מציאות של בן אדם טמא, מציאות של רעיון טמא, כל מה שלא על פי תורתנו הקדושה, היפך התורה – אז אתה יודע שזה טמא, עם זה אתה לא מתעסק, אתה מתרחק, כמו שמצורע שמים אותו מחוץ למחנה, "בָּדָד יֵשֵׁב", ככה כשאתה רואה מציאות, סוגיה, אדם, לא משנה במה הבירור שאתה עוסק – כשאתה רואה שזה טמא, אז זה טמא.
ויש לזה סימנים מובהקים, כמו שבענייני נגעים הכהן יודע את הסימנים. אם הוא לא יודע אז הוא לא יכול לאבחן. אם בן אדם יודע את התורה, אז הוא יכול לאבחן את הסימנים בעזרת ה' – גם אם הוא מתקן את עצמו, כי אם בן אדם יודע את התורה רק בשכל והוא לא מתקן את עצמו בפועל – הוא לא ירגיש את ה'טמא' הזה מול העיניים שלו, אולי הוא יגיד שזה טהור, אולי הוא יגיד שזה 'ספק'.
ראיתי את זה הרבה פעמים – שבן אדם באמת דן את השני לפי הפגם של עצמו. אם הוא פגום באותו ענין, הוא אומר על הבן אדם שעשה את העבירה 'אה, זה בסדר... מה הוא כבר עשה?! הוא לא עשה כלום, למה אתם כועסים עליו?'
למה? כי אתה בודק ואתה רואה שהבן אדם נכשל באותו ענין, אז כבר אין לו את החוש, אין לו את החוש להבחין בין טמא ללא טמא – ככה שהכהן היה צריך להיות בדרגה מתוקנת כדי שיוכל לאבחן. ככה אנחנו צריכים להיות כולנו בדרגה מתוקנת, שנוכל להבחין בין טהור למה שאינו טהור ולמה שספק, שנדע שזה ספק.
וספק: אם יש לך ספק – אתה לא יכול להמשיך להתנהל כאילו אין ספק. נניח, יש סוגיה או אדם שאתה בקשר איתו, ואצלך הוא הופיע כטהור, ככה הכרת אותו. פתאום אתה רואה איזה שינוי, כן, כמו שרואים בנגעים – אז אתה לא יכול להתעלם, אסור לך להתעלם. אתה צריך 'להסגיר אותו', זאת אומרת לשים אותו ככה בצד, בהמתנה, עד שיתבהר באמת אם הוא טהור או לא.
אלה הכלים הרוחניים לעבודתו יתברך שאנחנו מנסים ללמוד מהפשט של הפרשה.
ובכלל, הפרשה הזו ופרשה הבאה 'מצֹרע', אלו פרשות מופלאות מצד זה שיש כל כך הרבה פרטים ופרטי פרטים בין הנגע הזה לנגע הזה ומה צריך לעשות הכהן ואיך צריך להחליט, ואחר כך גם התהליך של לטהר את מי שנטמא, תהליך רוחני נסתר – אלה דברים לא מובנים בשכל.
חכמים ניסו לתת לזה הסברים קצת – למה הוא צריך לשבת בדד? בגלל שהוא דיבר לשון הרע והפריד בין בעל לאשה, או הפריד בין אדם לחברו, אז גם הוא... – להקיש לענינים מוסריים.
אבל אם אנחנו מסתכלים על הפשט כפשט בלי ענינים מוסריים, ואפילו עם ענינים מוסריים – התהליכים האלה רחוקים מאד מהשכל האנושי העכשווי שלנו, של בני אדם בדור הזה. מה זה כל הענין של הנגעים האלה? ולמה זה כל כך חמור? ואיך מטהרים אותם?
כל התהליך של הטהרה – זה הכל תהליך רוחני, עם קרבנות ועם דם ועם צפור וכל הסיפור הזה, שבעזרת ה' נראה בפרשה הבאה.
אבל בכל זאת, תשמע... בן אדם להבדיל יש לו דלקת, כואב לו משהו – הולך לרופא, כן? הוא בא אל הכהן, הולך כביכול לרופא. הרופא בודק אותו כמו שהכהן בודק. והוא מאבחן אותו, קובע: 'יש לך דלקת. טוב, קח אנטיביוטיקה', נותן לו אנטיביוטיקה, 'שב בבית כדי שלא תדביק אחרים', נותן לו 'סיק', והוא יושב בבית. זה תהליך שכלי מאד, שקרוב מאד לשכל שלנו.
התהליך כאן של הנגעים וכל הסוגים של הנגעים וכל התהליך של אבחון הנגע ומה עושים ואחר כך הטהרה – אלה דברים שהם רחוקים מהחיים המודרניים הרגילים שלנו היום.
אז אנחנו צריכים להבין שאנחנו צריכים לבטל את השכל שלנו כלפי התורה – כי תורת ה' היא תורת אמת ותורה נצחית, היא לא משתנה. המצוות לא משתנות. ולכשיחזור הגילוי פנים – אז כל עוד שיש רוח הטומאה, אנחנו נראה את הדברים האלה בחוש, מה שלא רואים היום. אחר כך ה' יתברך יעביר את רוח הטומאה מן הארץ. ככה צריך להסתכל על זה.
אז צריך גם ללמוד מבחינה מוסרית, מבחינת ה'בירור' ו'המלחמה', וגם להבין שאלה דברים מעל השכל, מעל הטבע. כל התהליך הזה, זה לא תהליך ביולוגי או רפואי או פסיכולוגי או מוסרי, לא – כי בפשט לא כתוב שהוא צריך לשבת ולעשות חשבון נפש על הלשון הרע שהוא הוציא וללכת לבקש סליחה. כל החלק הזה לא בולט. מה שבולט זה כל הענין, כל התהליך, של הטהרה שהסברתי עם הקרבנות וכולי. טוב, עד כאן בענין הזה.
אני רוצה להוסיף: היות שיש לי מסגרת יום־יומית שאני מקבל אנשים לייעוץ רוחני, כבר כמו שאתם יודעים כמה עשרות שנים טובות – ורציתי לשתף שפגשתי הורים, לא אחד ולא שניים, שבאים להתלונן על הנוער שלהם, על הילדים שלהם, נערים, נערות, שחלה אצלם הידרדרות – למשל, נער שלא רוצה להתפלל, לא בא לו להתפלל, או מישהו שפתאום גילו שהוא רואה סרטים, או אחד שלא רוצה לשמור שבת – זאת אומרת, הידרדרות בקיום המצוות.
אתה מסתכל על ההורים – אתה רואה אנשים טובים, יראי שמים, אנשים חכמים, אנשים בסדר גמור: 'מה קורה לילדים? מה קורה לילדים? ומה, איך נעזור להם? איך נעזור להם?'
אין לי כמובן תרופה פלאית ש'וואו, תקבל את זה והילד יהיה צדיק', כי יש בחירה חופשית. אבל העצה היא שצריך לבנות את הילדים מגיל אפס במלחמת היצר, בדבקות בה' ובעשיית הבירור – שאלה שלושת הקווים של 'דרך עץ החיים'.
ילדים צריכים להבין למה אדם נמצא פה, למה הוא נברא, מה הוא עושה כאן, ושאנחנו בזמן של 'הסתר פנים', ואם האדם עושה עבירות – האור האלוקי מסתלק מהלב שלו והוא לא מרגיש את קרבת האלקים. אם הוא לא מרגיש את קרבת האלקים, אז קשה לו להתפלל כי הוא אומר: 'מה הוא מתפלל? למי הוא מתפלל? הוא לא מרגיש'. למה הוא לא מרגיש? הוא לא מרגיש כי הוא עבר כמה עבירות שגרמו לו לזה שהלב והמוח יהיו אטומים לתורה ולבורא עולם יתברך.
הפתרון: צריך לחזור בתשובה, וצריך להתעמק, להתעמק בפנימיות התורה, חסידות, קבלה, מוסר, 'דרך עץ החיים' – ולבנות את עצמו, להבין את המלכודות של היצר הרע שרוצה להוציא אותו לגמרי מעבודתו יתברך.
כשבן אדם בנוי ומבין את המתקפות ומגן על עצמו כראוי – הוא ימשיך להתפלל, הוא ימשיך לשמור שבת, הוא לא יתקלקל.
אז מצד אחד יש הסתלקות 'קרבת האלקים' בגלל הפגמים, ומצד שני יש את ההצפה העצומה של הדברים שהם היפך התורה שבן אדם נחשף אליהם בכל מקום, בעבודה, ברחוב, בכל מקום, כל ההשפעות מצד הסטרא אחרא בכל מקום, וכמובן ברשת.
אם ההורים חושבים שאם הילד אין לו פלאפון אז הוא מוגן – אז הוא אין לו פלאפון, אבל לשכן, לחבר, למישהו יש פלאפון.
אז אם הילד לא יהיה בנוי, הילד או הילדה או הנערים, לא יהיו בנויים מבפנים עם יראת שמים ואהבת ה' ותחושה של קרבת האלקים – כמה שנסגור אותם בקופסא, זה לא יעזור. יֵצאו – מישהו יבוא ויפתה אותם. הם מספרים שאיזה חבר, איזו חברה, מפתים את הילדים.
זה יכול לקרות בכל מקום. והפתרון היחידי זה כמו חיסון. החיסון זה 'דרך עץ החיים' – שיעורים שלנו, הספרים שלנו, לקחת, ללמוד, לָשֶׁבֶת.
קודם כל, ההורים, שיבנו את עצמם בדרך, ושישבו עם הילדים וילמדו אותם ויסבירו את המצב, מה קורה – מה קורה היום לנשמות, מה זה הדור הזה, מה זה חבלי משיח, לאיפה אנחנו מתקרבים, מה הנסיונות האלה ואיך להתגבר.
אם לא נהיה בנויים, ואם הנוער לא יהיה בנוי – לא יודע מה ישאר, כי כמו שאמרתי, הסטרא אחרא וההשפעות שלה הן עצומות, חזקות, מציפות, כמעט אי אפשר לברוח מזה. והקדושה: צריך לטרוח בשביל הקדושה – 'סור מרע ועשה טוב', לעשות את הבירור אם זה טמא או טהור או ספק. כל הדברים האלה דורשים מהאדם.
אז יכול להיות שהילד יודע שאסור להרים 'מוקצה' בשבת, להזיז 'מוקצה' בשבת – אבל הוא לא יודע בכלל בשביל מה שומרים שבת ומה זה שבת. אז היצר הרע יכול בקלות להפיל אותו, במיוחד בגיל הזה.
גיל ההתבגרות עד החתונה, אלה זמנים קשים של ההתפתחות הנפשית והרוחנית והפיזית של הילד. הוא הופך להיות פתאום בן אדם, ויש לו הרגשת עצמו – מי הוא, מה הוא, מה הוא רוצה לעשות, הוא חושב שיש לו שכל משלו ואולי זה סותר את השכל של ההורים, וכן הלאה, כן, כל מה שנקרא 'גיל המרד'.
אז אם אנחנו לא נטרח מגיל צעיר להביא להם את המושגים ולבנות אותם – אין הרבה סיכוי, לצערי הרב. אני אומר את זה כבר עשרות שנים, ואני חוזר על זה עוד פעם.
כמובן שבסופו של דבר אחרי שהנער והנערה יהיו בנויים – יש להם תמיד בחירה חופשית, הם יכולים גם לזרוק את הכל, רחמנא לצלן. אבל לפחות יש להם יכולות להבחין בין טמא לטהור לספק, ויש להם דרך להתמודד ולחדש את הקשר, את הדבקות.
מטרת הבריאה – שנגיע לדבקות עם אבא שבשמים באמצעות תורה ומצוות ומעשים טובים, תפילה והתבודדות והתבוננות. זו מטרת הבריאה.
אז אם אנחנו לא עושים התבוננות והתבודדות וחשבון נפש ונותנים דוגמא אישית, אם אין לנו קשר חם וטוב מאד עם הילדים שלנו – אין לנו שום אפשרות להשפיע ולעזור להם בכלום, והם לבד בנסיונות הכי קשים.
אנחנו הולכים בדרך של "עמו אנכי", "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" – שההורים צריכים להיות עם הנערים, עם הילדים, ולהבין מה קורה איתם, ושיהיה קשר אמיתי כדי שיוכלו להתייעץ עם ההורים. זה חשוב מאד מאד מאד.
אני מדבר על זה כי כבר רבו המקרים. לכן אני רוצה להגיד על זה כמה מילים, אולי זה יעזור.
עד כאן להיום.
להתחזק בעבודתו יתברך!
לחיים! לחיים! לחיים! לחיים!
להיות שמחים וחזקים!
שבת שלום ומבורכת לכל בית ישראל.
ותן חלקנו בתורתך נקודות למחשבה והתעמקות בפרשת השבוע מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
#פרשתהשבוע #פרשת #פרשתתזריע
