ערב טוב! שבוע טוב, מה שלומכם? בשם ה' נעשה ונצליח!
אנחנו משתדלים בעסק שלנו בפרשה ללמוד.
הפרשה הזו, פרשת המרגלים, אחד החטאים הקשים בכל הדורות. המרגלים והעגל וקרח, כן? – חטאים קשים. אנחנו מנסים לערוך 'ועדת חקירה' רוחנית, לבדוק איך התרחש הדבר הזה ומה אנחנו יכולים ללמוד לחיים שלנו, לזמן שלנו, ולמלחמה הזו בין הסטרא אחרא לבין הקדושה, כדי שנוכל מבחינת ההשתדלות להיזהר כמה שיותר – כי אנחנו מצווים "בְתַחְבֻּלוֹת תעשה לך מלחמה".
והעולם הזה, זה מלחמה. מאז שהוא נברא עד הגאולה השלמה זו מלחמה בין הסטרא אחרא לבין הקדושה. לפעמים זה גלוי, לפעמים זה סמוי. לפעמים זה מורכב, מסובך. אבל ככה זה. אלה רוצים לשלוט ולהחטיא את עם ישראל – יש יצר כללי ויש יצר פרטי.
תמיד החולשה הראשונית, הפרצה הראשונה מתחילה ביצר הפרטי של בני אדם. כל בן אדם מעורבב טוב ורע – יש לו מדות טובות, יש לו מדות רעות, יש לו דעות נכונות, יש לו דעות כוזבות, יש לו רצונות טובים, יש לו רצונות לא טובים. ואנחנו מצווים לעבוד את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מְאֹדֶךָ" – זה כל הסיפור. והסטרא אחרא מנסה למנוע, מנסה להכשיל, מנסה להשתלט על האדם הפרטי ועל האדם הכללי.
ככל שבן אדם יותר חשוב, יותר מפורסם – אם הוא נופל חלילה, זה עושה יותר נזק. אז הסטרא אחרא לא מוותרת על אף אחד, גם על הקטן שבקטנים ולא על הגדול שבגדולים. וזה התפקיד שלה. ה' יתברך נתן ליצר הרע את התפקיד שלו, והוא מתפרנס מזה. אם הוא מצליח להחטיא הוא מתפרנס, אם לא – הוא מתפרנס בצמצום.
כל זה כדי לנסות את הבריות, כמו שהיה בהתחלה, ניסו את אדם הראשון ואת חוה וזה לא הצליח, הנחש היה יותר ערמומי. ועכשיו עם ישראל בא במקום אדם הראשון, לתקן את כל הענין. וגם את עם ישראל מנסים בכל הדורות, וגם כיום, עד סוף התיקון. ככה הבאתי הקדמה קצרה על כל 'מפת הקרב' הכללית.
וכאן בפרשה נמצאים במצב שתכף צריך להיכנס לארץ ישראל, ומתעוררת איזו התעוררות בעם לשלוח אנשים, לשלוח מרגלים לרגל את הארץ.
מי התחיל בזה בדיוק? אינני יודע. לפעמים מישהו אחד, מספיק שמישהו אחד זורק רעיון, והרעיון הזה נהיה 'ויראלי' כמו שאומרים היום, וזה מדביק. זה הכח של המסית ומדיח – שיכול לבוא ולהדביק עיר שלמה בדעות כוזבות ולהוליך אותה לעבודה זרה, כן? עיר הנִּדַּחַת לדוגמא, ה' ישמור.
אז מספיק שנולד איזשהו רעיון עקום או חצי אמתי – יכול לתפוס. ככה זה ההיסטוריה האנושית – תמיד משהו קם, ומאיזה רעיון עשו מהפכות, עשו מלחמות. עד היום הזה יש מלחמות, יש מהפכות, שפיכות דמים מאיזה רעיון. הרעיון בא מהרצון, מהאינטרס. ולכן בני אדם צריכים להיזהר מעצמם ומההשפעות גם של האחרים.
אז כמו שאמרתי, אינני יודע מי הגה את הרעיון הזה. אבל הרעיון הזה התבשל בתוך העם, זה עלה בכל שבט לראש השבט, לנשיא השבט. כנראה, כך אני משער, הם גם דיברו ביניהם, והחליטו שצריך לבוא למשה רבנו ולהגיד לו שצריך לשלוח אנשים לתור את הארץ.
מה דחוף לתור את הארץ? יש שתי בחינות שאפשר לשער למה לתור את הארץ: האחת היא בחינה צבאית – לבדוק מאיפה כדאי להיכנס, איפה כדאי לתקוף. הרי הם צריכים לכבוש את הארץ, משהו צבאי. ויש את הבדיקה השניה, נקרא לזה 'בדיקת כדאיות' קוראים לזה היום, כאן יותר בעיה, כן? – האם הארץ טובה אם לא, אם היא זבת חלב ודבש או לא, האם היא אוכלת יושביה או לא, מי הם שמה האוכלוסין, איך הם חיים, מה היא מצמיחה... אז אפשר להגיד, טוב, זה חלק מהמודיעין הצבאי. אבל לא, יש פה מודיעין אחר שהוא לא המודיעין הצבאי, ותכף אנחנו נתייחס לתהליך.
אם כן, זה התחיל ממידות רעות של אנשים כלשהם שבא היצר הרע הפרטי שלהם ולחש להם: "כדאי לשלוח מרגלים. מה, סתם ניכנס?" איזו מחשבה של 'טבע', כן? כל הזמן רואים נסים מעל הטבע – פתאום הם צריכים לחשוב איך אנחנו נסתדר בטבע? זו כבר נפילה.
אז אם זה היה בן אדם שמבין קצת ב'דרך עץ החיים' ובמלחמת היצר – היה מגרש את היצר שלו ואומר לו "לך מפה. אני לא צריך שום מרגלים, שום כלום. אני סומך על משה ואהרן. אני סומך קודם כל על ה' יתברך. הוא הוציא אותנו ממצרים, הציל אותנו כל הזמן, ויציל אותנו גם פה, וזה הכל. לך מפה". אולי יש כאלה שעשו את זה וגרשו אותו. אבל יש כאלה שקיבלו את זה.
חכמים אומרים שהסבה הפנימית, האינטרס הפנימי, של המרגלים היה זה שהם לא רצו להיכנס בכלל לארץ ישראל – כי הם רצו להמשיך להחזיק בנשיאות שלהם, וידעו שברגע שהם יכנסו לארץ יחליפו אותם בנשיאים שמתאימים לארץ ישראל, אז לא רצו לאבד את הכבוד ואת השלטון שלהם. אלה לא סבות... אצל פוליטיקאים למשל זה תופס מאד. אצל צדיקי עולם זה לא צריך לתפוס כלום. מה לצדיקים ולכבוד ולשליטה ולכל זה? מה שה' רוצה, זה מה שעושים וזה הכל. אם הגיע הזמן שמישהו אחר ימלוך תחתיךָ – אז הוא ימלוך תחתיך. "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כִּמְלֹא נִימָא". "אין אדם נוגע במוכן לחברו", נו. אפילו המלאכים של חוץ לארץ מתחלפים, וכשיעקב נכנס לארץ, יעקב אבינו, אז באים לקבל את פניו מלאכי ארץ ישראל, אז מה אתם רוצים?
וחכמי החסידות אמרו שהם רצו להישאר בדרגה 'מעל הטבע' – לאכול את המן במדבר ולהישאר עם משה רבנו – שהרי כבר אמרנו שהתנבאו במחנה שיהושע מכניס, זאת אומרת שמשה מסתלק. אז כביכול היו פה ענינים לשם שמים. אז כבר יש ערבוב פה בין הענינים לשם שמים לענינים האגואסטיים של הבן אדם. מסוכן מאד שיש מנהיגים שמערבבים את הדברים – טובת שמו וצרכי השמים וטובת עצמם. כשזה חופף, הכל טוב. וכשזה סותר, אז 'אדם קרוב אצל עצמו', אז הוא מרשה לעצמו.
אז הם הגיעו למשה רבנו. כאן יש בעצם נסיון למשה רבנו – מה הוא עושה כשהם באים ואומרים לו 'בוא נשלח אנשים'? יש כמה אפשרויות. אפשרות ראשונה: להגיד להם, "מה? מה קרה לכם? אנחנו לא שולחים שום אנשים. ה' יתברך יכניס אותנו ויציל אותנו. אנחנו נכבוש את הארץ, והכל טוב. זאת מחשבה מהסטרא אחרא". וזהו, ושולח אותם שיעזבו אותו. זאת האפשרות הכי טובה, שמשה בולם את ההסתערות. זאת אומרת, במגע הראשון של הסטרא אחרא עם עם ישראל – לא בלמו את הרעיון הזה. כשזה הגיע לנשיאים או שזה צמח מהנשיאים – הם גם לא בלמו את זה, הם נתנו לזה הצדקה, חיזקו את זה, ובאו לדבר עם משה. משה רבנו, היתה אפשרות שיבלום אותם וזהו, נגמר, אין מרגלים ואין את כל הנפילה המזעזעת הזו.
משה, "עניו מאד מכל האדם" – היו לו שני תפקידים בין השאר, להיות 'עבד נאמן' ו'רועה נאמן'. פה הוא בחר להיות עבד נאמן, ולא לקח על עצמו אחריות. ואולי הוא חשב שעכשיו ההנהגה שצריך בארץ ישראל, היא צריכה להיות הנהגה בטבע, או ראה בזה איזה הגיון כלשהו של השתדלות. הלך ונמלך בשכינה. ככה אומר רש"י, "נמלך בשכינה".
כאן כבר כמו שהמרגלים הכניסו את משה לנסיון, העמידו אותו במצב שהוא חייב להתיחס למה שהם אומרים, או להגיד כן או לא, או להתעלם או משהו – ברגע שמשה פונה לשכינה, עכשיו הוא כבר מעמיד, כביכול כביכול, את השכינה בברירה, מעמיד את ה' יתברך בברירה מה לעשות עם זה – הנה הם באו, ה' יודע הכל הרי, הוא יודע שהלב שלהם לא נקי, שהוא מעורבב עם אינטרס. הבקשה הגיעה אליו יתברך.
הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הוא לא בן אדם. הוא בחר בעם ישראל, "ממלכת כהנים וגוי קדוש", זה לא דבר פשוט. הוא בחר במשה רבנו שיהיה עבד נאמן ורועה נאמן. אז ה' יתברך אומר, אני אמרתי להם שהיא ארץ טובה, ואני אתן להם עכשיו מקום לטעות. לכן כתוב "שלח לך", אני לא אומר לך לשלוח. "שלח לך", אתה חושב שצריך לשלוח? – תשלח.
זאת אומרת, כאן מובן שההנהגה העליונה צריכה להגיב בחומרה – ה' יתברך מבטיח "ארץ זבת חלב ודבש", ואלה החצופים באים עם כל מיני רעיונות שצריך לשלוח מרגלים לבדוק. הוא מחזיר את ההחלטה למשה רבנו.
אומרים חכמים: "בָּא לִטָּהֵר – מסייעין אותו", עוזרים לו,"בא לִטַּמֵּא – פותחין לו". וזה בעצם מה שהוא אמר, ה' יתברך, למשה – אתן להם מקום לטעות, שילכו, זה מה שהם רוצים? – בבקשה! ואם הם יטעו, הם לא יירשו את הארץ, הם יאבדו את הארץ.
כאן הנסיון כבר מתקדם מאד מאד, כבר מורכב. עוד פעם משה רבנו לכאורה יכול היה לעצור את זה, אם כי כבר יש "שלח לך", יש כבר ציווי, אבל לפי הפירוש הוא לא היה חייב – זה תלוי בו, הוא לא מחייב אותו.
למה משה רבנו החליט לשלוח? אינני יודע. מה השיקול? האם כדי לקיים את הענין "בא לִטַּמֵּא פותחין לו"? הוא כבר ידע שהם באים להיטמא, ולכן הוא לקח את החסיד שלו, את יהושע בן נון, והוסיף לו יו"ד, וברך אותו, במקום הושע יהושע, "י־ה יושיעך מעצת מרגלים". זאת אומרת, זה כבר 'היה באויר' כמו שאומרים, שהם לא הולכים לשם שמים.
עכשיו ה' יתברך אומר את מי לשלוח – לשלוח את הנשיאים. "איש אחד איש אחד למטה אבותיו", כן? "ראשי בני ישראל". לכאורה שולחים פה את האנשים המובחרים ביותר. "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה". אבל זה ה' יתברך שאמר להם את מי לשלוח. חכמים אומרים במדרש שגם השמות שלהם משונים, שכבר זה רומז על הבעייתיות שבהם... ומשה רבנו שולח אותם. בעיה.
ועכשיו הוא גם אומר להם איך לתור את הארץ ולהביא מפרי הארץ ולבדוק הכל, לא רק מבחינה צבאית, האם הארץ טובה או לא. נתן להם פתח לשיקול דעת. ואם נותנים פתח לשיקול דעת, אז זכותם להביע את דעתם...
ההמשך ידוע – הם הלכו ונפלו והפילו. הם לא הוציאו שקר מהפה שלהם. הם אמרו מה שהם ראו, כי ה' נתן להם מקום לטעות. אבל זה לא מספיק רק מה שאומרים, אלא מה הכוונה שלהם. והכוונה שלהם היתה להמריד את העם ושלא ניכנס לארץ.
הם הצליחו, למרות כלב בן יפונה, שהוא עשה בערמומיות דקדושה – הוא כביכול הראה להם שהוא איתם, "ויהס כלב את העם", כדי שיתנו לו לדבר. ואז הוא אמר "עָלֹה נַעֲלֶה", וחיזק את הקדושה. זכה לחברון.
מאד מאד מזעזע כל המהלך הזה מהתחלה ועד הסוף, והמחיר הכבד והנורא – כל דור המדבר נכחד, 'דור דעה'. הם אמרו דברים גרועים מאד: "לוּ מַתְנוּ", "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", טענות, תלונות. ה' קרע לנו את הים, ה' הכניע את פרעה, עשר מכות – הוא לא יכול להכניע את הענקים?! הוא לא יכול להכניע את הכנענים?!
וכל הנסיון המר הזה עבר מהיצר הפרטי של העם ושל הנשיאים למשה רבנו, להבדיל, כן? – להבדיל אין סוף הבדלות, לה' יתברך – מה' יתברך למשה רבנו – ממשה רבנו למרגלים – ומהמרגלים להפיל את כל העדה. מזעזע. קשה מאד. כמה צריך להיזהר!
וגם ה' פה מנסה את משה. הוא אומר שיעשה אותו לגוי עצום, שיתן לו רק להכחיד את עם ישראל, שלא ילמד עליהם זכות, שלא יתפלל עליהם בעצם, והוא יעשה אותו גדול. זאת אומרת, גם משה רבנו כאן בנסיון. בשבילו זה לא היה נסיון, אבל זה כביכול נסיון.
ואז הוא היה צריך להשקיט את מדת הדין עם הטיעונים היפים שהוא הביא, וזה הספיק להמתיק שלא יכחיד את עם ישראל – אבל כן ארבעים שנה, וכל הדור הזה ילך, והם לא יזכו לראות את הארץ, והמרגלים ימותו במגיפה, כן, עם הלשון הזאת שמתארכת...
יש דין ויש דיין. ה' יתברך מלך מלכי המלכים, ועושה שבני אדם יראו מלפניו. וצריך לעבוד את ה' מיראה ומאהבה, מאהבה ומיראה. בלי יראה – אי אפשר לעבוד את ה' יתברך. בן אדם מרגיש בנוח, חושב שהכל מגיע לו.
ומדובר גם בזמן של גילוי פנים, שה' יתברך התגלה באותו זמן. ומה בזמן של הסתר פנים? בן אדם מרגיש יותר בנוח. הוא נולד בהסתר פנים. הכל בהסתר פנים. מרשה לעצמו לעשות, להגיד… אוי לאותה בושה שה' יתגלה בעזרת ה' במהרה ברחמים! – כל אחד אמר, עשה, הרגיש שהוא מלך העולם, כן, על עצמו, בעל בחירה חפשית, יכול לעשות מה שהוא רוצה. פתאום – וואו! טעינו.
אז כאן כל המערך של הקדושה כשל. הסטרא אחרא הכללית הצליחה.
ועוד אחר כך שבט אפרים אמרו מצד אחד "חטאנו", מצד שני העיזו פנים לעלות בכח ולהעפיל בכח. ה' לא איתכם, מה אתם חושבים? שאתם תצליחו?! הם לא שמעו. מאיפה זה בא, העזות הזו? – עזות דקדושה? עזות דקליפה? עזות מעורבבת? מה הם חשבו? משה רבנו לא זז מהמחנה, ארון הקודש לא זז מהמחנה, משה רבנו אומר להם 'אל תעשו את זה'. הם לא שומעים לו.
עד איפה העזות מגיעה – כי יש טבע, כי התחילו לתת כח לטבע. לכן רצו לשלוח מרגלים, לעשות כמו שכולם עושים. 'אה, טוב, חטאנו, אבל אנחנו נחליט מה התוצאה של החטא. אנחנו בכל זאת נעלה, נראה מסירות נפש, נמסור את הנפש' – נמסור את הנפש?! תלך תבכה, תעשה תשובה, תבקש סליחה. אתה עושה ומוסיף חטא על פשע? עושה הפוך?! מתעקש? אתה מנהל את העולם? אתה בוחר את ההנהגה?
מאד קשה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". מאד קשה להיות משה רבנו, עבד נאמן ורועה נאמן. ומאד קשה הקשר הזה עם, להבדיל, בורא הבריאה – להקשיב, לעשות רצונו יתברך, לא לטעות 'בקטנה' בשום דבר, לא לטעות בהנהגה, בהלכה, פחד, פחד!
צריך שיהיה לבן אדם פחד לטעות, יראת שמים. לא כל עם זכה להיות עַם ה', לקבל את התורה ולהיבחר להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
וגם לימינו אנו ועד כי יָבֹא שילה צריך יראת שמים – לבדוק טוב טוב את המדות שלנו, את היצר הרע הפרטי שלנו, איפה היצר הרע הכללי, מה הוא רוצה, מה המטרות שלו, איך הוא מגייס, איך הוא מפיץ איזה 'רעיון' כלשהו, אם זה מתחיל להתפשט ואנשים מאמינים בזה – האם זה רצונו יתברך או לא? האם זה מעורבב או לא? צריך להתעמק, צריך להתפלל, צריך לפחד.
"ראשית חכמה יראת ה'". פלא פלאים. איזה פסוק! "ראשית חכמה" – אתה חושב שאתה חכם? האם אתה ירא ה'? אם אתה לא ירא ה', אתה לא חכם.
"חכמה" – אמרו חכמים, 'כח מה'. מה – "וְנַחְנוּ מָה". 'מה' – זה ביטול, ביטול כלפי שמים, כלפי ה' יתברך. כח מה – חכמה.
"ראשית חכמה יראת ה'". אם אין לך יראת ה', תצעק לה' שיביא לך יראת ה', שתזכה שתהיה לך יראת ה', שתפחד, תפחד.
"אשרי אדם מפחד תמיד", מפחד מאבא שבשמים. לא להרגיש בנוח, לא להרגיש שאתה 'גדול עולם', אתה מבין נכון מה צריך לעשות. זה לא דבר פשוט.
עד כאן, רבותי.
יהי רצון שכולנו נזכה ליראת שמים ולבחור נכון ולעשות רק נחת רוח לאבא שבשמים, ושתבוא הגאולה במהרה ברחמים.
לחיים! לחיים! לחיים!
להתחזק בעבודתו יתברך!
שבת שלום ומבורכת לכל בית ישראל.
ותן חלקנו בתורתך נקודות למחשבה והתעמקות בפרשת השבוע מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
#פרשתהשבוע #פרשתשלח #פרשת_השבוע #פרשת
