פרשת פקודי תשפ"ד – השראת השכינה
ערב טוב, שבוע טוב! חודש טוב! מה שלומכם? אנחנו כאן ב'ותן חלקנו בתורתך', פרשת פקודי תשפ"ד. בשם ה' נעשה ונצליח!
זה סוף החומש, ו'סוף מעשה במחשבה תחילה' – הקמת המשכן. הקמת המשכן, עם ישראל עשה ככל אשר צֻוָּה, וגם משה. ובסופו של דבר קם המשכן ושרתה שם השכינה, שזו מטרת הבריאה, 'נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים', הוא רוצה להשרות את שכינתו בעולם הזה הגשמי: במדבר – במשכן, ואחר כך בארץ ישראל – בהר הבית, בקודש הקדשים בבית המקדש.
ויש כמה מטרות, כמו שכבר אמרנו: העלאת הניצוצות מדומם צומח חי מדבר, זאת אומרת, העלאת כל הבריאה לעבודתו יתברך, לכפר לעם ישראל והשראת שכינתו. השראת שכינתו, יש לה ענין – שיֵדעו שיש מנהיג לבירה הזו, וגם תקשורת בין ה' יתברך לבין הנבראים, באמצעות האורים והתומים. ובמדבר משה רבינו היה נכנס והיה מדבר אתו ה' יתברך בין הכרובים.
ויש בזה דרגות: אם יש בית מקדש עם השראת השכינה עם אורים ותומים, או אין. אז בבית ראשון היה, ובבית שני לא היתה השראת השכינה ולא היו אורים ותומים. ובכל זאת הוא כיפר על עם ישראל, אבל זה לא היה בדרגה של בית ראשון. ואחרי החורבן – אוי לנו... גם הסתלקה הנבואה גם עם ישראל בגלות שעוד נמשכת, "עד כי יבא שילה" ויגאל אותנו במהרה ברחמים. וכל זה כי לא שמענו בקולו יתברך.
ומי שזוכה ללמוד בספר הקדוש 'תנא דְּבֵי אליהו', מומלץ מאד, אז הוא יראה מה ה' יתברך אומר על היחסים שלו עם עם ישראל, על הציפיות שלו יתברך מעם ישראל ומה עשינו במשך הדורות. היו דורות טובים יותר, היו דורות טובים פחות, היו דורות גרועים מאד. הוא ברא את העולם כדי שנתקן עולם במלכות שד"י, זה תפקיד של עם ישראל. וגם לאומות יש את התפקיד שלהם, שבע מצוות בני נח. ולא תמיד עמדנו בדרישות הנכונות, ויש לזה תוצאות.
לכל מה שאדם עושה ולא עושה יש תוצאות – באדם הפרטי, וגם בעם ישראל וגם בעולם כולו. כל העולם נבחן ונידון כל אחד ואחד על עניניו, על איך ואם הוא עובד את ה' או לא, מה הוא עושה. אז בזמן שאין בית המקדש "שֻׁלְחָנוֹ של אדם מְכַפר". "שלחנו של אדם" – זו הכנסת אורחים, זה החסד, הנתינה, הצדקה. ה' יעזור.
העסיקה אותי המחשבה שלפני שה' יתברך נתן לנו את המשכן הערב רב גרמו להחטאת ישראל בחטא העגל. והם באו בכישופים שלהם ובחוצפה שלהם, וביקשו מאהרן, דרשו מאהרן שיעשה להם אלהים עבודה זרה שילכו לפניהם והאלוהים הזה יגיד להם מה לעשות. כביכול משה רבינו נפטר, ועכשיו מי ינהיג אותם? רצו מנהיג. ולצערנו יצא מהזהב הזה עגל הזהב.
אז כביכול יצאה איזו מין השראה של הסטרא אחרא. נכון שהסטרא אחרא אין לה שום כח, והאלהים אחרים יונקים משם אלקים דקדושה, ככה מביא האר"י, אבל כשלעצמם אין להם שום כח – רק מהיניקה שהם יונקים. ובכל זאת, הדבר הזה, הרצון שלהם שיהיה אלקים שיגיד להם מה לעשות – כביכול, כמו שאמרתי בשבוע שעבר, נראה לי לעניות דעתי שהם יותר רצו להגיד מה לעשות מאשר שמישהו יגיד להם מה לעשות, לפי הטבע של ההתנהלות שלהם – אבל כביכול הם היו צריכים איזה פסל, איזה משהו.
והשם הקדוש שהיה כתוב שמה בטס שהיה כתוב עליו 'עֲלֵה שׁוֹר', גרם לזה שהשור הזה היה מדבר, ה' ישמור – בקיצור, איזה 'קונץ', איזה שימוש לרעה, כדי שיֵראה כאילו 'וואו, יש ממשות בעגל הזה' ויעבדו אותו. בכל אופן, השראת הסטרא אחרא, זה מה שהם רצו. לכן השתמשו באהרן, איש החסד, למשוך את השפע באופן בלתי מתוקן.
והנה, אחרי הדבר המזעזע הזה – שכמובן תמיד הולך עם "וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק", שכדי שתשרה הסטרא אחרא צריך לעשות עבירות, כמו שבלעם היה עושה עבירות כדי שתשרה עליו הסטרא אחרא, רחמנא לצלן – אז להבדיל אין סוף הבדלות, בורא עולם מביא לנו את המשכן שתשרה שמה השכינה. זה לעומת זה. כשזה עולה – זה יורד.
אז בעצם אם בן אדם צדיק – הוא גורם להשראת השכינה. בכל דור ודור, אומרים חכמי האמת, נבנה המשכן, אם לא רואים אותו בחוש אז למעלה, הרוחני. אז או שבן אדם בונה את המשכן, או שאני אומר הקטן, רחמנא לצלן, הוא עושה את העגל – עגל הזהב, עבודה זרה, שפיכות דמים, גילוי עריות, כל העבירות הקשות.
אז מה אתה בונה? מה אתה עושה? למה אתה גורם? זו השאלה הגדולה.
אנחנו גם מבינים שמאז שה' יתברך החליט לברוא עולם, היה צריך להביא 'צמצום', נקרא לזה בלשון שלנו 'הגבלה', להמציא את כח המגביל, כי אם אין הגבלה אין כלי, אם אין כלי – האור לא ניכר אלא בתוך הכלי. ולכן היות שהוא עשה עולם, ברא את העולם, זה על ידי מדה, הגבלה זו מדה – מדה, משקל, נפח, כן? כל אלה מגבילים. ולכן גם המשכן מוגבל במדות מדויקות ובחמרים מדויקים ובאנשי מקצוע מיוחדים, חכמי הלב, שהם אלה שעשו את כל הכלים ואת כל המשכן והכל. אז הכל לפי תפריט מיוחד, מדויק.
אבל אז כשבאים להקים את המשכן, משה בא להקים את המשכן, כולם דואגים האם תהיה השראת השכינה או לא, מפני שלמרות שעם ישראל עשה את כל החלק המעשי כמו שה' יתברך ציוה את משה וזה יפה מאד – תמיד יש את החלק הרוחני: האם הם עשו את זה כמו שצריך מבחינה רוחנית? האם עבדו את ה' או משהו אחר חלילה? האם זה היה לשם שמים או לא? האם הם ראויים או לא? האם הם שומרים את התורה והמצוות או לא? ולפי זה יקבע האם תשרה השכינה או לא.
זה לא היה מובן מאליו עד ששרתה השכינה. ברור, זה גם 'דור דעה' וגם משה רבינו בראשם, ובאמת עשו את הכל בלב טוב ונידבו מכספם, מזמנם, מכוחם, וכולם ציפו שה' יסלח על העגל. מביא רש"י שם שברגע ששרתה השכינה אז הבינו שה' סלח להם על ענין העגל, למרות שאמנם הוא סלח אבל הוא נפרע בכל דור ודור.
כן, אז גם היום אותו דבר. יש רצף. עם ישראל הוא אותו עם ישראל, התורה היא אותה התורה, הסטרא אחרא אותה הסטרא אחרא, הפרטית והכללית, שנלחמת בקדושה במה שאפשר להחטיא חלילה ולמנוע את קיום התורה והמצוות. וכל אחד צריך להלחם ביצרו, ביצרו הרע, להתגבר ולעבוד את ה' באמת. וכל זה נותן זכויות.
ומסתבר שכמו שאמרתי, מאז שה' יתברך ברא את העולם על ידי הצמצום וההגבלה – יש לכל דבר מספר, יש לכל דבר תפקיד, הכל מסודר, יש לכל דבר מִכסָה – מה המכסה שצריכה להיות של תורה ומצוות כדי שתשרה השכינה, וכמה רחמנא לצלן, כמות ואיכות, של עבירות צריך שיהיו כדי שתהיה הסתלקות השכינה, כדי שיהיה חורבן בית המקדש, כדי שתהיה גלות לעם ישראל. הכל לפי מספר.
בלשון הקבלה קוראים לזה: כמה מַיִן נוּקְבִין עולים. מ"ן – זה מַיִן נוקבין, ראשי תיבות. כמה התעוררות מלמטה' יש, ואילו סוגים של התעוררות מלמטה כדי שתהיה אחר כך 'התעוררות מלמעלה' וירד המ"ד, המַיִן דְּכוּרִין, שזה השפע, השפעה מלמעלה למטה.
אחת מצורות השפע, אחד ה'פרסים' נקרא לזה, זה השראת השכינה. זה הדבר הכי חשוב. כמובן, יש את כל החיוּת שהעולם מקבל מלמעלה, כל אחד מה שהוא צריך, "זן ומפרנס לכל". אבל יש הבדל בין אם זה "זן ומפרנס לכל" באופן נסתר כביכול בדרך הטבע, כי אין טבע, או אם זה על ידי גילוי פנים.
אז יש מכסה. גם בסוגי ההתעוררות מלמטה: האם אנחנו מעלים מ"ן מספיק בפנימיות התורה? האם אנחנו מעלים מ"ן מספיק בנִּגְלֶה של התורה? בכל דור ודור ובכל רגע ורגע בודקים את הכמות והאיכות של עבודת ה'. ו"ה' צִלְּךָ" – ה' הוא הצל שלך, כמו שאתה מעורר מלמטה ככה מעוררים עליך מלמעלה. אז אין מה להתלונן. כל בן אדם, כמו שאומרים, 'אוכל את הדייסה שהוא בעצמו מבשל'. ככה זה.
וזה גם קשור לגלגולים הקודמים – מה אדם עשה, האם הוא תיקן או קלקל? אם הוא בא לפה לתקן מה שקלקל בגלגול אחר ולא הספיק לתקן, אז לא פשוט החשבון. זה גם חשבון נסתר, אז הבן אדם והעולם מתבלבלים, 'למה צדיק ורע לו...?' – צדיק ורע לו כי יש לו 'חבילה' מגלגול קודם שצריך לתקן. 'רשע וטוב לו' – אולי עכשיו הוא רשע, אבל יש לו אולי זכויות מקודם, אז טוב לו, נותנים לו את העולם הבא בעולם הזה. וכן הלאה. נסתרות דרכי ה'.
אז יפה מאד. שלב ראשון, הקמנו את המשכן. שלב שני, שרתה השכינה. שלב שלישי: איך זה יהיה אחר כך, איך הקשר, הברית הזו בין ה' יתברך לעמו ישראל באמצעות קיום התורה ועבודת הקרבנות ועבודת בית המקדש – איך כל זה יתנהל במשך הדורות? האם זה יחזיק ונספיק להעלות את כל התיקונים וכל המין נוקבין עוד במדבר וכשנגיע לארץ ישראל כבר ניגאל? או שבכלל לא. ואז יהיה בית ראשון, ואולי בבית ראשון כבר תבוא הגאולה, או אולי לא? אולי בבית שני? – אולי לא. אולי בגלות? – לא. אלפיים שנה עוד לא.
אז רוב הזמן לא שרתה השכינה. רוב הזמן – הסתר פנים, חוץ מאשר אצל הצדיקים הגדולים והקדושים הטהורים שיש להם רוח הקודש גם בזמן הגלות, ומזה עם ישראל יונק וחי ויש לו חיות, כן? צדיקים כמו רבינו הבעש"ט הקדוש – הוא מחיה את כל הדורות עד ביאת משיח מעבודת ה' שהוא עשה, מהגילוי פנים שהוא זכה לו.
מאד מומלץ לקרוא את הספר הקדוש 'שבחי הבעל שם טוב' ואת הפירוש שלנו שנקרא 'איש האלוקים', תורידו אותו מהאתר שלנו בחינם. ואז תראו מה זה צדיק יסוד עולם, הבעל שם טוב הקדוש, ואיך עצם העובדה שיש איש אלוקים, ואפילו שהוא כבר הסתלק לפני הרבה שנים, עדיין זה מאיר לנשמות.
זאת אומרת, זה מחזק אותנו באמונת חכמים. אמונת חכמים, זה חשוב כל כך, חשוב כל כך, ושברירי כל כך בדור הזה שגדולי ישראל לא עלינו מסתלקים, כל הזקנים והקדושים מסתלקים מן העולם ואין תמורתם, והדור הולך ופוחת, ואנחנו יתומים, עד שאין לנו על מי להשען, רק על אבינו שבשמים, ואנחנו נצעק לה' והוא יגאל אותנו בעזרת ה' במהרה ברחמים.
ועכשיו אנחנו בחודש אדר, "משנכנס אדר מרְבִּין בשמחה". אז מה זה "מרבין בשמחה"? האם זה משהו שבא מלמעלה שמרבין בשמחה, או שזה משהו שבא מהתעוררות מלמטה שמרבין בשמחה? – הכל תלוי בהתעוררות מלמטה תמיד, כמובן גם בהתעוררות מלמעלה, אם מלמעלה לא יתנו לנו כח איך נעבוד את ה'? ברור. אבל גם יש את התרומה שלנו שאנחנו צריכים לתת.
והעבודה על השמחה בעיני היא עבודה חשובה מאד, מאד. רבי נחמן הקדוש אומר: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד". אנחנו הקטנים והדלים אומרים: מלחמה גדולה להיות בשמחה תמיד. זו מלחמה קשה מאד, במיוחד כשהמאורעות שקורים לא תמיד משמחים, אולי הפוך.
אבל לשמור על השמחה, זה, תסלחו לי על המשל, זה לשמור על המנוע של האוטו. המנוע – זה השמחה. כשאני רואה לא עליכם חולים בדכאון – אתה רואה בן אדם שהמנוע שלו הושבת, אין לו מנוע: קשה לו לזוז, קשה לו לאכול, קשה לו לתפקד, אין לו כח, אין לו חשק, אין לו אור, אין לו חיות, לצערנו. זה הדכאון. אז אסור להגיע למצב הזה, לא לזה ולא קרוב לזה.
עצבות היא לא מחלה, אבל זה פגם, פגם בבטחון, פגם באמונה. ובדור הזה, שכל רגע ורגע יש דברים מזעזעים יותר, יש דברים לא מובנים ויש דברים שבן אדם לא מבין מה קורה – צריך להגביר את השמחה בהתעוררות מלמטה, ולהבין: כל שניה שעוברת, כל שניה, אנחנו קרובים יותר לגאולה השלמה ולגילוי פניו של ה' יתברך, ומה יש לנו לדאוג? אבא יעזור לנו. אנחנו נעשה השתדלות, ננסה לשרוד "עד כי יבא שילה".
ואם בן אדם לא עלינו צריך לקבל יסורים – אפשר לברוח מהיסורים? מישהו יכול לברוח ממשהו? רק לבקש רחמי שמים ולשמח את עצמו ב'כלום', ממש בכל דבר קטן שיש לו ישמח. יש לו לבוש – ברוך ה'. יש מה לאכול – ברוך ה'. יש איפה לישון – ברוך ה'. כואב לך הגב פחות מאתמול? – ברוך ה'. כל דבר קטן, כל השג קטן – ברוך ה', ישתבח שמו! ולהיות שמחים, ולעורר את השמחה.
השמחה, זה לא אומר שאדם צריך לחייך כל הזמן או לרקוד. לא שזו עבירה לרקוד ולשמוח, כן? – אבל השמחה הפנימית, השמחה הרוחנית העמוקה, שבאה מהדבקות בה', כמו שכתוב: "הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל". למה "הָיִיתִי נִבְהָל"? – כי "הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ".
אז אם אנחנו שואפים לדבקות העליונה בה' יתברך, שזו אחת המטרות של 'דרך עץ החיים', שזו הדרך הרוחנית שאנחנו מלמדים – נא לקרוא את הספר שלנו הקטן 'דרך עץ החיים', שאפשר להוריד אותו חינם מהאתר. יש שמה את כל הבסיס של עבודת ה' כדי לעלות מעלה־מעלה, בעזרת ה' לשם שמים.
אז הדבקות, הדבקות מלמטה למעלה, ההתעוררות שלנו לדבקות, הבירור בין טוב לרע, בין אור לחושך, והמלחמה ביצר הפרטי והיצר הכללי, כל אלה באופן שלא מפסיק לרגע, השאיפה והגעגועים לאבא שבשמים – עצם עשית העבודה הזו של 'דרך עץ החיים' מביאה שמחה. וגם אם אין שום סיבה הגיונית או אוביקטיבית לשמחה – זה מביא שמחה, כי זה מקרב אותנו אליו יתברך.
אם אנחנו מתקרבים אליו יתברך – זו השמחה. ואם אנחנו מתרחקים חלילה ומתלכלכים בעוונות והעבירות, רחמנא לצלן – זו עצבות, עצבות למעלה ועצבות למטה אצלנו.
לכן הצדיקים שמחים, כי הם עושים את תפקידם, משתדלים. תמיד התוצאות בידי שמים. ו"כי נפלתי – קמתי", וממשיכים במלחמה, ממשיכים וממשיכים בלי לוותר לרגע.
וזו העבודה הנחוצה היום, ולא משנה באיזו דרגה אתה נמצא, או באיזו השקפה אתה נמצא. זה פיקוח נפש לכלל עם ישראל, לַפְּרט ולַכְּלל – ללמוד את הספר הזה, זה לוקח שעתים, זה שום דבר, ספר מובן ובהיר, ברוך ה'. תלמדו בזה, תקיימו מה שכתוב שם, "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל" במהרה ברחמים!
לחיים! לחיים! לחיים!
"עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה"! שיהיה חודש טוב ומבורך, "ונהפוך הוא" – שנהפוך את כל החושך לאור ואת המר למתוק!
לחיים! לחיים! לחיים!
להתחזק בעבודתו יתברך.
שבת שלום ומבורכת לכל בית ישראל.
מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
