פרשת פינחס תשפ"ב – התעמקות בדרכי הקנאות
שלום, ערב טוב! שבוע טוב! מה שלומכם? בשם ה' נעשה ונצליח!
הפרשה הקודמת הפרשה הסתיימה במעשה פינחס, אנחנו לא כל כך התייחסנו. היום ננסה להתייחס בכלל לכל הנושא של הקנָּאוּת. באמת המעשה שם היה חמור – לא רק מפני שעשה את העבירה, זמרי מה שעשה, אלא היה גם בפרהסיא וגם התרסה נגד משה, כי הוא טען: 'אם אתה שואל אותי מי התיר את כזבי', אז הוא שואל: 'מי התיר, להבדיל, את צפֹּרה בת יתרו למשה?' היתה פה התרסה נגד ההנהגה. ולהערכתנו זה גם השפיע על משה רבינו, ועם ישראל עמדו שמה ובכו ולא ידעו מה לעשות.
פינחס "ראה מעשה ונזכר הלכה", ועשה את המעשה שעשה. והיו לו שמה הרבה נסים ונפלאות. ובזכותו נעצרה המגיפה, כי היתה מגיפה שפגעה בציבור מפני החטא.
אז קודם כל, יש כלל: אם יש חטא, ועוד בפרהסיה, ועוד בזמן של גילוי פנים, ולא מגיבים – אם יש יכולת באדם למחות ואינו מוחה – 'נתפס בעוונם'.
מתי אפשר למחות? מתי אי אפשר למחות? מתי יוצאים ידי חובה? יש בזה הרבה שאלות. לא כל הזמנים אותו דבר, ולא תמיד אלה שאנחנו מוכיחים מוכנים לשמוע. אפשר למחות ואולי הם עושים דווקא, יותר גרוע. אז יש כל מיני שיקולים.
בכל אופן, מפת הקרב שם היתה קשה מאד.
מה זה הענין הזה של ה'קנאות' וה'קנאים'? יש הרבה סוגים של קנאות. כל אדם למשל קנאי לפרנסתו, לבריאותו, לנושאים שהוא מאמין. תשאלו אנשים, תראו – מוכנים למסור את הנפש על הענינים שלהם. כאן יש קנאות על ברית קדש, על הצניעות, על התורה, על חילול ה' שהיה שמה.
אז כשמדובר על קנאות, דבר ראשון שצריך לשאול – האם זה זמן של גילוי פנים או הסתר פנים? במדבר היה זמן של גילוי פנים. ה' יתברך היה מתגלה אליהם כל הזמן באהל מועד, ומדבר עם משה, ונותן הוראות, ציוויים, תוכחות, הכל. אז מעשה נבלה כזה כמו שעשה זמרי היה חמור מאד. אותו מעשה בזמן אחר כשאין גילוי פנים – זה נתפס שונה, גם בשמים.
מה זה הענין של גילוי פנים והסתר פנים? – זה קשור לעוונות של הדור. אם אנחנו כולנו היינו צדיקים ועושים תשובה שלמה והיה מתגלה ה' יתברך, אז היינו בזמן של גילוי פנים, כמו שיהיה בעזרת ה' בקרוב בגאולה השלמה. אבל אם אנחנו עוד לא שמה, אז ה' יתברך לא מתגלה באופן פומבי, ואז אנחנו בזמן של הסתר. ויש כאלה שנמצאים בהסתר בתוך הסתר – שאפילו לא יודעים שיש את ה' יתברך, וכל הדרגות שיש בכפירה.
ולכן כשקנאי פועל, צריך לשאול: מי הקנאי? האם זה קנאי נקי לשם שמים? האם הוא מתוקן? האם הוא צדיק? למשל פינחס היה צדיק, "פינחס הוא אליהו". זו דרגה של מלאך, כן? כמו שמתברר במעשה עם רחב – אותו לא היתה צריכה להטמין כי הוא מלאך, מלאך ה'. אומר האר"י הקדוש ב'שער הגלגולים' שיש סוג מסוים של צדיקים שהם בחינת מלאך, זאת ההגדרה שלהם. מה זה לעומק? את זה צריך ללמוד – אבל באופן כללי יש הגדרה כזו.
אז הוא היה כזה. בודאי מכל עם ישראל, הוא זה שהתעורר חזק לענין של שמירת הקדושה, הברית, וקידוש ה'. וזה היה אמתי. זה היה האיש הנכון בזמן הנכון. ולכן היתה לו גם סיעתא דשמיא בזה שהוא עשה את המעשה בערמומיות של קדושה, כי הוא הראה את עצמו כאילו גם הוא בא לחטוא באהל שמה, איפה שהיו כזבי וזמרי, אבל בעצם הוא לקח רומח, "ויקח רֹמַח בידו", ועשה מה שעשה.
היו לו הרבה נסים גם שראו את המעשה כמו שצריך – כי אם הוא היה פורש, אם זמרי היה פורש והוא היה פוגע בהם בכל זאת – אז הוא היה נהרג על זה, כי רק בזמן המעשה הקנאים פוגעים בו. ככה ההלכה. "ואין מורים כן".
יש פה הרבה דברים עמוקים. אנחנו לא יכולים לטפל בכל הסוגיות, אבל אנחנו מנסים להבין. אם כן – איזה זמן הקנאי הזה פועל? מי הוא הקנאי? האם הוא צדיק או שהוא מעורבב טוב ורע מאד מאד? שזה מה שניסו 'להלביש' כמו שאומרים היום, על פינחס – "בן פוטי זה", 'שאבא של אמו פיטם עגלים לעבודה זרה', הכוונה ליתרו, 'הוא הרג עכשיו נשיא בית אב בישראל?!'
אז 'לכלכו' פה על פינחס, ו'לכלכו' גם על יתרו – שיתרו אמנם היה עושה מה שעשה, אבל הוא התגייר, הוא היה צדיק, יש עליו פרשה בתורה.
אז למרות שניסו ללכלך עליו, פינחס היה קדוש. והיה בזמן של גילוי פנים, בדור המדבר, דור דעה, עם משה רבינו בראש, ולכן היתה לו סיעתא דשמיא, הוא עשה את מה שהיה צריך לעשות בזמנו ובעתו, וזכה להציל את כל עם ישראל – כי היתה שם מגיפה, ואם לא היה פינחס עושה את מה שעשה, ה' יתברך היה פוגע חלילה בכל עם ישראל.
ולכן הוא נתן לו את בריתו, "הנני נֹתֵן לו את בריתי שלום", שעד אז הוא לא היה כהן – הוא הפך להיות כהן. למרות שהוא היה משבט לוי, הוא עדיין לא היה כהן. מאז הוכרז הוא וזרעו אחריו ככהנים. פלא פלאים.
אז צריך לבדוק: הדור, אם יש גילוי פנים או הסתר פנים, מי הקנאי, למה הוא מקנא ואיזה מעשה הוא עושה.
מה שאני מנסה להגיד: לא כל אחד שמגדיר את עצמו כקנאי, הוא קנאי והוא רשאי לעשות כל מיני מעשים על דעת עצמו – כי במשך הדורות היו כל מיני קנאים שעשו כל מיני מעשים שהם חשבו אותם לנכון, והם היו היפך רצונו יתברך.
זאת אומרת שהקנאי לא רק שצריך לעשות על פי התורה, אלא הוא צריך לדעת אם זה רצונו של מקום שהוא יעשה את הדבר הזה או לא – כי אם הוא יעשה מעשה קנאות בזמן הלא נכון, על מעשה לא נכון, והוא האיש הלא נכון כי הוא לא מתוקן – אז יכול להיות מאד שהתוצאות יהיו לא נכונות, למשל לסכן את עם ישראל. נניח, איזה קנאי קם ועושה איזה מעשה, פוגע לא יודע במי שפוגע, זה יכול לסכן את עם ישראל, אנטישמיות, דברים כאלה. או כמו שבט אפרים שרצו לעלות בכח לארץ, כשנגזר שכולם ימותו במדבר חוץ מכלב בן יפונה ויהושע בן נון בגלל חטא המרגלים, אז מיד הם רצו במסירות נפש בכל זאת, הם יעלו, ומשה התריע ואמר להם שה' לא עמכם. וזה מעשה של קנאות, שהם רצו לעלות בכל זאת למסור את הנפש. אז הנה, הם נהרגו בגלל זה.
אז זה לא דבר אוטומטי, כל אחד יגיד שהוא קנאי ויעשה מה שהוא רוצה ויקבל פרס. לא. יכול להיות שגם יקבל עונש בעולם הזה וגם עונש למעלה. אז הקנאים בכל דור ודור צריכים להתאים את עצמם לדור, למה שקורה בדור, להבין את מפת הקרב.
ולפעמים קנאות זה לא לעשות משהו, או לעשות משהו בדרכי נועם ולא בדרך של גבורה. איזהו גיבור, למשל – "הכובש את יצרו". ככה נראה לי לפי עניות דעתי ודלת השגתי, שצריך להסתכל טוב טוב ולהבין ולדעת מה ה' יתברך רוצה. כדי לדעת מה ה' יתברך רוצה צריך להיות נביא או בעל רוח הקודש, או מישהו ששומע לפחות כרוזים מהשמים, כמו שלמשל זכה רבינו הבעש"ט הקדוש, שהיה יודע גם מה ה' רוצה וגם שומע כרוזים מהשמים, וגם היו שולחים אותו מהשמים לשליחויות. הוא היה עושה לפי השליחויות, לא לפי מה שהוא רוצה.
זאת אומרת, במוחין דקטנות שלנו, בדורות האלה שלנו, בן אדם חושב שקנאי זה מישהו שעושה מה שהוא מאמין. טוב מאד. אבל האם זה רצונו יתברך? האם זה מתאים למפת הקרב, או שזה ההיפך? "לאלקים פִּתרֹנים".
סוגיה שניה שרציתי לדבר עליה היא הענין שמשה רבינו נתבשר שהוא יסתלק מן העולם, והעניו מכל אדם מבקש מה' לא להשאיר את עם ישראל כצאן ללא רועה, ביקש שה' ישים מישהו במקומו. זה בא ממשה רבינו. זה לא ציווי מה'.
שאלה: אולי ה' רצה הוא בעצמו להנהיג את עם ישראל? כנראה שמשה רבינו סבר שלא. בזמן שמואל הנביא כשביקשו מלך אז ה' יתברך הקפיד, כי הוא רצה להיות המלך בפועל והם ביקשו מלך בשר ודם.
כאן משה רבינו מבקש שיהיה ממשיך להנהגה. ה' יתברך מסכים עמו. זאת אומרת, זה לא זמן של גילוי פנים כזה שלא צריך אפילו מנהיג, כמו שיהיה לעתיד לבוא בעזרת ה' בגאולה השלמה. גם בגאולה השלמה יהיה משיח, אבל בכל זאת ה' יתברך ינהיג את העולם בכבודו ובעצמו בגלוי. כן. כך אני מבין.
אז זו יזמה של משה. ה' מסכים אתו והוא אומר לו לקחת את יהושע, לקחת את יהושע "בִּדְבָרים", אומר רש"י שמה, להגיד לו 'אשריך שזכית עכשיו להנהיג את עם ישראל, בניו של מקום' ולחזק אותו. זה לא... זה לא דבר קל. אנשים היום רצים לפוליטיקה – זמן של הסתר פנים – רצים להיות בראש... ה' ירחם, איזה פחד, פחד ה' להנהיג את עם ישראל, פחד ה'. בן אדם עושה טעות הכי קטנה – מתחייב בנפשו, מפסיד את העולם הזה, את העולם הבא שלו, הופך בשניה לחוטא ומחטיא, ומחטיא את הרבים. ה' ירחם. פחד.
ההנהגה הנכונה, המתוקנת, של עם ישראל היא שיש מלך מבית דוד, יש סנהדרין, יש נביאים, סנהדרין גדולה, בלשכת הגזית, יש יועצים, לא כאחיתופל אבל כן יועצים, המלך לא לבד, יש אורים ותֻּמים, יש נביאים – שאם הוא רוצה ללכת בדרך הנכונה כמו דוד מלך ישראל חי וקיים, אז יש לו עזרה מכל הכיוונים. היום יש לנו הסתר פנים, ה' ירחם על עמו ישראל ועל העולם כולו. ה' ירחם.
אז ה' אומר לו לסמוך את ידו על יהושע, ובביצוע, משה רבינו סומך "את ידיו", לא 'ידו' היחידה, את שתי ידיו על יהושע, לתת לו "מֵהוֹדְךָ", כן? משה צריך לתת מהודו ליהושע, ואומרים חכמים "ולא כל הודְךָ", 'מהודו', לא את 'כל' הודו לתת לו – אבל משה רבינו איש חסד, איש טוב, אוהב את תלמידו ולא מתקנא בתלמידו, ורוצה את הצלחתו והצלחת עם ישראל – סומך את שתי ידיו. וחכמים מציינים את זה בעצם לשבח, שעין טובה יש לו למשה רבינו.
אבל הוא לא עשה כפשוטו מה שה' אמר. ה' אמר רק יד אחת, הוא שם שתי ידיים. אנחנו יודעים – שתי ידיים: יד ימין חסד, יד שמאל דין. אז יש כבר שינוי מהותי! מובן שאם זה היה לא בסדר, אז זה היה כתוב שמשה רבינו עשה משהו לא בסדר. אז נתחיל בזה שזה היה בסדר, שהוא תמך טוב ביהושע ונתן לו את כל הכח, מה שהיה יכול.
אבל מזה אני מנסה להבין לעניינים של כל אחד מאתנו בענין של הנתינה שבן אדם נותן: כמה יתן? צריך לתת יותר ממה שמצווים עליו או לא? אני לא מתכוון רק לנתינה הגשמית, כן? לתת צדקה. אני מתכוון גם ברוחניות. הצדיקים משפיעים שפע ברוחניות, מלמדים, נותנים כלים. כמה צריך לתת – בעין יפה? בעין טובה? במדויק רק מה שמצופה משמים?
מה שאני מנסה להתעמק: האם הנתינה היתרה לפעמים יכולה להזיק? כי הצדיקים רוצים לתת הכל. האם זה יכול להזיק? – כן. בודאי. בודאי שזה יכול להזיק. ולכן יש 'חסד', 'דין' ו'רחמים'. יש גם 'דין' – לכוון ולצמצם את השפע. אם יש יותר מדי שפע, זה יכול לגרום לקלקול, זה יכול לגרום לשבירת הכלים, זה יכול לגרום לזלזול. בן אדם מתרגל לקבל, הכל מובן מאליו, לבו נהיה גס, שאם היה לו יותר צמצום – היה מעריך, מעריך את הרב שלו, מעריך את ה' יתברך יותר. לכן אמרו 'נאה עניות לישראל'. כן. "תְּפִלָּה לעני כי יַעֲטֹף". העני – לב שבור, לב נשבר, הוא לא מרגיש את עצמו מלך העולם, הוא עניו, מבקש מה', הוא צריך פת לחם.
אז גם ברוחניות, לא רק בגשמיות, צריך לדעת כמה לתת – שאם הצדיקים נותנים יותר מדי, יותר משהפרט או הכלל יכולים לקבל, והם לא מנצלים את זה לטובה או הם לא מעריכים את זה, זה חלילה יכול לעשות קטרוג: 'תראו מה קיבלתם. אתם לא מעריכים את זה?!'
זה מה שצריך ללמוד לענינים שלנו, האנשים הקטנים. גם בחינוך ילדים גם בחינוך התלמידים, לחשוב טוב מה אתה נותן, מה אתה מגלה, מה אתה מקרב, כדי שהכל יבוא על מקומו בשלום כמו שצריך.
עד כאן להיום.
צריך להתחזק מאד – כל הזמן שומעים על כל מיני צרות, כל מיני נסיונות של שונאי ישראל לפגוע בעם ישראל.
לעשות תשובה, להתפלל, לא זמנים קלים, כדי שתבוא הגאולה ברחמים!
לחיים! לחיים! לחיים!
להתחזק בעבודתו יתברך!
שבת שלום ומבורכת לכל בית ישראל.
ותן חלקנו בתורתך - נקודות למחשבה והתעמקות בפרשת השבוע מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
#פרשתהשבוע #פרשת #פרשתפינחס
