פרשת נשא תשפ"ב – הילולת שמואל הנביא והכנה לשבועות
ערב טוב, שבוע טוב!
כן, אנחנו כאן בפרשת השבוע, פרשת נשא תשפ"ב, ובהילולה של שמואל הנביא זכותו יגן עלינו. השבוע שבוע חשוב והכנה לשבועות, קבלת התורה. בשם ה' נעשה ונצליח!
בפרשה יש ענין של 'חנוכת המזבח' – חנוכת המזבח, עבודת הקרבנות, אהל מועד והחלוקה של העבודות שצריכים לעשות הלויים, פלא פלאים. נא לקרוא את הפרשה עם פירוש רש"י, כי אני מסתמך על זה.
טוב, אנחנו רואים שה' יתברך מייחס לכל העבודה הזו חשיבות רבה: צריך לטהר, צריך לקדש, וצריך לחנוך. וכל יום נשיא אחד מכל אחד מהשבטים מקריב את הקרבנות שלו. ויש הוראות, ציוויים, במדויק – מה צריך להקריב, איזה סוג, איזו כמות, פלא פלאים. כמובן שהכל על פי הסוד, כל התורה היא על פי הסוד, גם על פי הפשט אבל על פי הסוד.
ומה שאנחנו רואים, אני בהסתכלות שלי – זה הענין של החשיבות. החנוכה, חנוכת המזבח, יש בזה חשיבות, יש בזה סדר מיוחד, משהו חגיגי, משהו רציני, כי בלי עבודת הקרבנות ובלי המזבח יש בעיה – מי יכפר על עם ישראל, ומי יכפר על הפרט. הרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צדיקים". נכון, עושים תשובה – אבל גם הקרבנות וקרבן התמיד חשוב ומגן. כל ענין בית המקדש, בין השאר זה להגן על עם ישראל ועל העולם כולו מפני הקטרוגים ומפני מדת הדין – שחשב לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאינו עומד, שאינו יכול לעמוד בו, שיתף עמו מדת הרחמים. אז דווקא עבודת הקרבנות זו מדת הרחמים.
נכון שהבהמות משלמות בחיים שלהם, אבל זה רחמים שנותנים לבהמות זכות להגן על עם ישראל, להגן על העולם, להגן על כבודו יתברך קודם כל – שהרי אם עושים עבירה אז זה פוגע בכבודו יתברך, של ה' יתברך, שהעבד כביכול לא שומע בקול רבו, עושה הפוך, לפעמים הוא עושה להכעיס, ה' ירחם, אז זה חילול ה'. וכשמוציאים דמים – דמים זה גם כסף שצריך, זה עולה כסף הקרבנות וכל הענינים, ומוציאים דמים כפשוטו, במקום הדם של האדם נשפך הדם של הבהמה – אז זה משקיט את הקטרוגים, וזה מאפשר את השראת השכינה.
היות שאנחנו בדור הזה, דור של הסתר פנים "עד כי יבא שילה", לא כל כך קולטים מה זה הענין של השראת השכינה או הסתלקות השכינה רחמנא ליצלן. סיפרו לנו, אנחנו מאמינים בני מאמינים, אבל לא חשים בזה, כי האדם חושב שהוא בעל הבית על עצמו, על העולם. הוא לא מבין בכלל. קצת אולי בשכל אפשר לדמיין מה זה עולם שבו ה' יתברך מתגלה, אבל אנחנו לא חיים את זה. הוא מתגלה בדרך הטבע, עושה נסים בהסתר כלשהו.
בפרשה, בסוף הפרשה, יש את הענין שה' יתברך אומר שהוא ידבר בין הכרובים עם משה רבנו. זאת אומרת, כשמשה רבנו נכנס הוא שומע את הקול מדבר בין הכרובים. זו התגלותו יתברך על ידי השראת השכינה, שהיא קצה התגלותו של ה' יתברך בעולם הזה. משה שומע, ואף אחד אחר לא שומע.
הענין של שמיעת קול ה', זה לא דבר קל. אנחנו מדברים על שמואל הנביא, כן, לכבוד ההילולה שלו. שמואל הנביא, כשהיה אצל עלי הוא היה נער. אז ה' יתברך דיבר אתו, וחיקה את קולו של עלי כדי שהוא לא יבהל. וכשהוא דיבר בפעם הראשונה יתברך עם משה רבנו, חיקה את הקול של עמרם כדי שמשה לא יבהל. אז מדובר כאן על ההסתר, שה' מסתתר. ומדובר כאן על הגילוי, שה' יתברך מתגלה.
בדרך כלל הנביא כשה' יתברך מתגלה אליו, זו השגה פנימית, הנביא משיג – הוא שומע קול, רואה מראות, לפעמים עם פירוש, לפעמים בלי פירוש, לפעמים בחידות, לפעמים ככה לפעמים ככה. רק משה רבנו עמד וה' דיבר אתו "פנים אל פנים", כמו שלהבדיל אין סוף הבדלות בני אדם מדברים אחד עם השני. ומשה היה יכול לשאול מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, וה' היה עונה לו. שאר הנביאים לא כך, רק משה. בשביל זה יש 'תורת משה' – רק בזכות משה רבנו שהיה משה רבנו, ועלה לשמים, הוריד לנו את התורה. אנחנו עומדים בעזרת ה' לקבל את התורה בחג השבועות, אם משה רבנו לא היה מגיע לדרגת משה רבנו, אז מה היה?
נבואה היא לא רוח הקדש. נבואה, זו מדרגה גבוהה הרבה יותר מרוח הקדש. וגם בתוך הנבואה יש מדרגות, כמו שאמרנו כמה פעמים, שהמדרגה של משה רבנו נבדלת משאר המדרגות של כל הנביאים, גדול הנביאים. בבעלי רוח הקדש דוד המלך נבדל, הוא גדול בעלי רוח הקדש. גם בעל רוח הקדש שומע קול, לפעמים הקול מדבר בקצה הלשון, לפעמים במח, והוא גם רואה מראות, לפעמים עם הסבר לפעמים בלי הסבר, לפעמים רואים דברים שהיו או שיהיו, מקבלים כל מיני הוראות או כל מיני גילויים וכל מיני רזי תורה – אבל זה לא בדרגה של הנבואה.
אומרים חכמים, רוח הקדש – מהנוק', זאת אומרת מהאות ה"א של הוי"ה, הה"א האחרונה, ונבואה – מהאות וָי"ו של שם הוי"ה, מהזכר, מה'זעיר אנפין'. זאת אומרת שעל פי הכנת הצדיק הוא זוכה או לרוח הקודש או לנבואה, ויש הבדל בָּעָצְמה, בבהירות, באמיתות, בדייקנות.
האם יש טעות בנבואה? – אין טעות בנבואה. ואין שום טעות כמובן בנבואתו של משה רבנו. יש טעות שהנביא יכול לטעות, כמו שהיה עם יונה הנביא, שהוא פרש לא נכון שהעיר נינוה "נֶהְפָּכֶת", נהפכת – נהפכת בתשובה. הוא חשב שכמו סדום ועמורה מתהפכת, כן? נהרסת בלשון שלנו, חורבן. מובן שאם הם לא היו עושים תשובה, אולי היה שמה חורבן.
אז הנביא יכול לטעות, נביא רגיל יכול לטעות בפירוש. בודאי גם בעל רוח הקדש יכול אולי לטעות. יש גם הפרעות מהצד של הסטרא אחרא למנוע את הנבואה, למנוע את הופעת רוח הקדש.
אם מדובר כאן בשמואל הנביא – "אין חזון נפרץ", עד שמואל הנביא באותה תקופה לא היתה נבואה. הוא זכה לנבואה בזכות העיבור של נדב ואביהו, שהוא זכה לו. זאת אומרת צריך שיהיה גם מצד הנשמה, שרש הנשמה, או תוספת של עיבור נשמה, כדי שבן אדם יזכה לנבואה. וצריך הכנה ופרישות וכוונות וקדושה וטהרה ותורה. זו הכנה אחרת.
יש הכנה של חכמי ישראל, שהם לומדים את התורה כדי להורות תורה לישראל. ויש הכנה אחרת להיות בעל רוח הקודש או להיות בעל נבואה. זה לא אותו דבר – שאנשים שעוסקים בשביל לזכות בנבואה עסוקים בפרישות, דבקות וכוונות קדושות, מקוה טהרה. זו עבודה מיוחדת.
מה נעשה עכשיו שאין לנו בתי ספר לנבואה? לא לדאוג, לא אלמן ישראל. כשיגיע הזמן שעם ישראל יצטרך להתנבא – משמים יפתחו את השערים של הנבואה, ואז כל מי שראוי לזה או שזקוקים לזה הוא יתנבא.
כן. אז ה' יתברך קבע למשה רבנו מקום מיוחד איפה יתגלה אליו, ידבר עמו, בעיקר, לא רק שם, אבל שמה זה לדורות. זה המקום בין הכרובים, שם השראת השכינה, יתברך שמו לעד משרה את שכינתו.
אנחנו רואים כאן בחנוכת המזבח, אמרנו, ענין של חשיבות. גם ההלכות הן חמורות מאד. מי שעובר על פקודי ה' יתברך, על מצוותיו בעניני המשכן, בעניני עבודת הלויים, הכהנים, עבודת הכהן גדול – לא פעם חייב מיתה. אז זה לא אותו דבר לעשות טעות או לעשות עבירה בקדש הקדשים, בקדש או בעזרה או בירושלים או בארץ ישראל או בחוץ לארץ. זה לא אותו דבר. זה לא אותו דבר מי שעושה את העבירה – משה רבנו חלילה, כהן גדול חס וחלילה או אדם פשוט. בשמים יש דין אמת. אותה עבירה, זה נשקל שונה לפי מי שעשה את זה, למה עשה את זה.
אם כן, אין לשער את החשיבות של חנוכת המזבח. ולכן לפי דעתי, עניות דעתי, כל יום נשיא – זה כל שבט ושבט, זה כל עם ישראל. צריך להבין את ההיררכיה, את המִדְרג שיש בעם ישראל. חייבת להיות היררכיה בתוך עם ישראל, מדרג. ומדרג בכל העולמות יש.
ומדרג יש גם בין האומות. עם ישראל עַם ה', ויש את שאר האומות – מבחינת שמים ועבודת ה' זה לא אותו דבר. מובן שכל אחד מקבל את השכר על פי מעשיו. אם יש מישהו מאומות העולם שעובד את ה' כראוי, אז יקבל את השכר שלו, כמובן. אבל מבחינת השרש והתפקיד, כל אחד יש לו את השרש ואת התפקיד שלו: עם ישראל – תרי"ג מצוות, בני אומות העולם או בני נח – שבע מצוות בני נח.
זה בעיקר הענין של הפרשה שמושך את לבי, הענין של המדרג, הענין של החשיבות, של החגיגיות ושל המקום שמיועד להתגלות ה', שכינתו של ה' יתברך, ושם מקום ההשגה של הנביאים ושל משה רבנו ושל מי שזוכה לענין הזה.
כתוב בענין שמואל הנביא שכל מי שהיה מתקרב לאיזור שהיה שמואל הנביא, אם היה ראוי – כבר היה זוכה לנבואה. זאת אומרת, היתה שמה השראה סביבתית. פלא פלאים.
וזה לא אותו דבר נביא שהוא הראשון שזוכה לנבואה בתקופה שלו, כמו שמואל לבין נביאים שזכו כתוצאה משמואל, תלמידיו של שמואל הנביא. מי שפורץ את הדרך – כל התחלה קשה, מאד, צריך זכות עצומה, מסירות נפש. אחרי שדרך רוחנית נפרצת, הצינור נפתח – קל להשיג. ככה אמר רבנו הבעל שם טוב הקדוש, שברגע שנפתח הצינור ויש כבר השגה, אז אחרים גם יכולים להשיג.
גם הוא הגיע לדרגות כאלה ומדרגות כאלה שאי אפשר לתאר, יחיד בדורו, יחיד בכל הדורות, שליחו הנאמן של הקדוש ברוך הוא. ואחר כך באו כל מיני רעבע'ס, כן, רבי פנחס מקוריץ וכמובן המגיד ממזריטש וכל מי שבאו אחריהם – זכו לרוח הקדש, אבל הראשון שזכה למדרגות האלה הוא רבנו הבעש"ט הקדוש, וכמובן שלא השתוו למדרגות שלו ולהשגה שלו. אבל הוא פתח את הדרך של החסידות, שהצילה את עם ישראל ומצילה את עם ישראל, פלא פלאות.
ועכשיו כמה מלים, הכנה לקבלת התורה: כתוב שהאור מצטייר לפי הכלי, האור מצטייר לפי הכלי. יש כלי, סתם דוגמא, האור מצטייר לפי הכלי – אם הכלי נקי האור זך, אם הכלי עכור האור עכור. כמו שמעוררים מלמטה, ככה מעוררים עליו מלמעלה. לפי ההכנה, ככה התוצאה.
אז אם בן אדם בא מוכן לחג השבועות לקבל את התורה כראוי – הוא יכול לזכות לקבלת תורה כמו בהר סיני באורות וברקים, יכול לזכות לנבואה, לרוח הקדש, לכל דבר, נבואה זה תלוי כמובן בתקופה, יכול לזכות לפרד"ס התורה, יכול לזכות לקצת אור בלב, להבין את הפשט אולי – תלוי כל אחד בעבודה שהוא עושה.
"אני הוי"ה לא שָׁנִיתִי". זאת אומרת, ה' יתברך משפיע את השפע שלו כל הזמן, ההבדל זה בבני אדם – איזו הכנה, איזה כלי.
והדבר הכי קשה, נראה ככה מכל מה שלמדנו, בענין קבלת התורה זה הגאוה, שמקלקלת את העבודה, היפך משמירת הברית – זה מקלקל את העבודה, עצבות מקלקלת את העבודה, ודרגות של קבלת התורה 'שלא לִשְׁמָהּ' – שזה קשור לגאוה ולאינטרסים וכל מיני 'קומבינות' שיש לבני אדם, כל אחד עם היצר שלו.
אז מי שבא לקבל את התורה בשמחה, בקדושה, לשם שמים ובבחינת 'אַיִן',
א' י' ן', במקום 'אני' בחינת 'אין', 'בביטול' כמו שאומרים בחסידות, כלפי שמיא, כלפי התורה – אז הוא זוכה לקבל את התורה כראוי, ומתחדשת אצלו כל עבודת ה', היראת שמים, עולֶה במדרגות, וכן הלאה.
כדי לעלות במדרגות צריך להיות צדיק. אם בן אדם לא צדיק, הוא לא עולה בשום מדרגות. קל יותר להיות גאון – כי בן אדם יש לו שכל, נולד עם שכל, ומתייגע, אז בסיעתא דשמיא הוא נהיה גאון – מאשר להיות קדוש. להיות קדוש זה קשה מאד – זה בכל שניה ושניה בן אדם צריך להיות קדוש ולהתבטל ולהידבק באבא שבשמים ולחיות לשם שמים ולהילחם מלחמות ה'.
ובכל בחירה שהוא עושה הוא בודק ובודק ובודק אם הבחירה מדויקת או לא. זה לא קל. האם יש לו בטחון באבא שבשמים, או הוא בוטח בעצמו, "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי"? האם הוא "כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ", או שהוא מרגיש את עצמו גדול עולם? איך הוא מתיחס לנסיונות ששולחים לו משמים – מקבל אותם מאהבה, בהכנעה? או ההיפך חלילה, מורד או מעיז פנים?
זאת אומרת, ההכנה לקבלת התורה זה בכל רגע ורגע בחיים. זה לא רק יום–יומיים, דקה לפני חג השבועות. ברור שעכשיו זה זמן מיוחד לזה, ספירת העומר, תיקון המדות, נותנים לנו צ'אנס כמו שאומרים, נותנים לנו אפשרות, הזדמנות, סיעתא דשמיא משמים לתקן ולתקן.
וכמובן, עכשיו סוף הספירה זה בענין תיקון היסוד, ועכשיו כבר תיקון המלכות – שתי המדרגות התחתונות הכי קשות. ה'יסוד', זה כל הענין של שמירת היסוד וההשפעה. וה'מלכות', זה כל ענין הקבלה שאדם מקבל, איך הוא מקבל את השפע שה' נותן לו – האם "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט"? או לא, או הוא מקבל כדי לעשות נחת רוח לאבא שבשמים ומשתמש בכל מה שה' נתן לו לקדש שמו יתברך? איך הוא מתנהל בענינים הגשמיים? 'יסוד', 'מלכות' – זה כבר קשור גם לענינים הגשמיים, הגוף, זה בחינת הכלי, בחינת המלכות. האם אצלו יש ענין של 'ענג' או של 'נגע' ר"ל? כמו שמובא בספר יצירה הקדוש.
אז צריך לעשות תשובה: תשובה שלמה, תשובה לשם שמים, תשובת כל העולמות כולם, תשובה – תשוב ה"א. זאת הכנה לקבלת התורה.
אגב, יש שלושה קוים בהם ה' יתברך מנהיג את העולם: קו ימין, קו שמאל, קו אמצעי. קו ימין – חסד. קו שמאל – דין. קו אמצעי – קו האמת, קו הרחמים.
יש אנשים שנוטים רק לקו ימין, רוצים שהכל יהיה רק נחמד, לא יהיו שום בעיות, הכל כסדרו, רוצים שיהיה עולם הבא בעולם הזה. זה נחמד. אבל יש בזה גם תמימות, יש גם בזה בּוּרות, כי אדם לא מבין בכלל מה התפקיד של העולם הזה – פה זה לא גן עדן, לפה באים לתקן, יש טוב, יש רע, יש בירורים, יש מלחמות. אז מה אתה מצפה עכשיו שלא יהיה שום דבר קשה, שלא תהיה שום בעיה. זה יהיה רק בסוף התיקון, בגאולה השלמה.
אז הציפיה של אנשים שהכל ילך חלק ומתוק, זה בורות, הם לא מבינים מה העולם הזה ולמה באנו לפה ומה עלינו לעשות פה. זה מובן, ויש נטיה כזו אצל לא מעט אנשים בדור הזה שרוצים הכל נחמד.
ויש אנשים שרוצים רק קו שמאל, בעלי דינים. הם מבחינתם יכולים להחריב את העולם, אין להם בעיה. גם זאת טעות. אמרנו קודם שראה שהעולם לא יכול לעמוד רק בדין שיתף עמו מדת הרחמים – הבורא יתברך. אז מה להבדיל בן אדם, מה הוא חושב את עצמו? זה שדן את כולם, דנים אותו קודם כל.
אז ודאי שצריך מדת הדין גם, גבורה, קו שמאל – אבל מבוטל לקו ימין, לא על מנת להחריב, על מנת לשמור, כמו שאנחנו רואים בפרשה, כן, מי חונה מסביב למשכן, איזה שבט, וכל השבטים כל אחד במקומו. זה הסדר, כמו שאמרנו שאבא שבשמים אוהב סדר. אז לכן יש קו שמאל, שזה ענין של סדר, צמצום, גבול.
ומדת הרחמים, ומדת האמת, התפארת – המכריע בין ימין לשמאל. אז זה אברהם, יצחק או יעקב. בחיר האבות – יעקב אבינו. הדבר המתוקן זה התפארת, יעקב אבינו. וגם התורה, היא ירדה בקו האמצעי.
עד כאן להיום.
יהי רצון שנתחזק לעבודתו יתברך ונקבל באמת את התורה מתוך שמחה, בריאות!
לחיים! לחיים! לחיים!
שיהיה חג שמח!
שבת שלום ומבורכת לכל בית ישראל.
ותן חלקנו בתורתך נקודות למחשב והתעמקות בפרשת השבוע מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
#פרשתנשא #פרשתהשבוע #שבועות
