פרשת מקץ תשפ"ו – חשיבות הערבות ההדדית
ערב טוב! שבוע טוב, מה שלומכם? אנחנו כאן ב'ותן חלקנו בתורתך', פרשת מקץ תשפ״ו. ובשם ה' נעשה ונצליח. כמו שאתם יודעים, אנחנו מנסים להבין את הפרשה על פי הכללים של 'דרך עץ החיים', הדרך הרוחנית שאנחנו מלמדים.
טוב, קודם כל, נלמד כמה דברים חשובים בסיסיים. כלל ראשון: כמו שמעוררים מלמטה מתעורר למעלה. יש תיקונים שנעשים בידי שמים, יש תיקונים שה' יתברך השאיר לנו התחתונים שנעשה אותם. הם לא בידי שמים, זה בעזרה משמים, אבל לא בידי שמים, זה בידינו – תורה ומצוות, מעשים טובים. ואנחנו צריכים לעשות אותם, "אשר ברא אלקים לעשות", צריך לעשות. אז איך שאנחנו מעוררים למטה מתעורר מלמעלה – אם אנחנו עושים חסדים מתעורר למעלה חסד, אם אנחנו עושים חלילה עבירות מתעורר דינים חס ושלום. וכן הלאה. הבנתם? זה כלל חשוב מאד מאד.
והצדיקים הם המרכבה – אברהם אבינו הוא מרכבה ל'חסד', יצחק ל'גבורה', יעקב ל'תפארת', דוד המלך ל'מלכות', ויוסף הצדיק ל'יסוד'. י' ה' ו' ה', שם ה', נכון? שם הוי"ה, אז י׳ זה כמובן אברהם, ואז יצחק, יעקב. ה"א אחרונה – דוד המלך. זאת אומרת שיש אנשים מיוחדים שיש להם תפקיד מיוחד, שעל ידם נעשים תיקונים גדולים למעלה. על ידי כל בן אדם נעשים תיקונים, אבל יש נשמות כלליות כמו אלה שהזכרתי, אבותינו הקדושים, שהעבודה שלהם הכרחית וחשובה מאד מאד.
וצדיק יסוד עולם, מי זה? – יוסף הצדיק, הוא היסוד. ברגע שרצו להרוג את יוסף הצדיק, ברוך ה' שלא הרגו אותו אבל מכרו אותו לערוַת הארץ, ובמקום שיעשה את היחוד באמצעות יוסף – יעקב צריך לעשות את היחוד, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וצריך להשתמש בנשמתו של יוסף, אז במקום שיוסף יעזור לעשות יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה – מכרו אותו למצרים שישמש שמה את הסטרא אחרא. אז זה פגם גדול מאד מאד.
נכון שזו תחבולה של ה' יתברך כדי להוריד את אבותינו למצרים, כדי לשלם את שטר החוב שהתחייב אברהם אבינו כששאל "בַּמָּה אֵדַע", ועל פי האריז"ל כדי להעלות את הניצוצות של אדם הראשון שפגם ק"ל שנה והם היו עשוקים במצרים, "עֶרְוַת הָאָרֶץ" – הכל טוב ונכון, אבל אם עושים תשובה אולי היה אפשר להעלות את הכל בלי לרדת למצרים. זו השערה, כי ה' יתברך רוצה שיהיה טוב וקל לבני אדם, בטח לעם ישראל. אבל אם העוונות גורמים, אז ה' ירחם.
אז כל פעם שהעוונות גרמו – נחרב הבית הראשון, נחרב הבית השני, עדיין לא נבנה הבית השלישי, עדיין לא בא משיח, עדיין אנחנו לא לראש, אנחנו יותר לזנב, האומות לראש. הבנתם? זה הסיפור.
אז החשיבות של יוסף ושל היחוד ביחד של יוסף ויעקב באותו מקום פיזי – אין לשער, כי אתה יכול להגיד 'טוב, בסדר, הוא היה במצרים אז מה הבעיה? בעולם הרוח הנשמות יכולות להפגש ולעשות את היחוד' – לא, הם היו צריכים להיות ביחד בארץ ישראל, ולא שהוא יהיה עשוק שמה בקליפה במצרים. אז נגרם פה נזק רציני מאד, על פי הקבלה אני מדבר, תורת הקבלה.
ולכן בפרשה הבאה, מתי שיעקב פוגש את יוסף, הדבר הראשון שהוא עושה – הוא קורא קריאת שמע, "שמע ישראל", שזה היחוד התחתון ליחוד העליון. הוא עושה את הכוונות שצריך לעשות שהוא לא היה יכול לעשות כל השנים האלה שבהן נעלם ממנו יוסף. ולכן הוא היה בעצבות. ולכן גם פרשה ממנו שכינה. אם הצדיק לא עושה את תפקידו, השכינה פורשת ממנו. אם הוא עצוב, השכינה פורשת ממנו.
לכן אסור להעציב צדיקים, בחינת "צדיק יסוד עולם". הצדיק יסוד עולם מוריד את כל השפע מכל העולמות, זה תלוי בעבודה שלו. לימוד התורה שלו, הברכות שלו, הכוונות שלו, השמחה שלו, כל מה שהוא עושה, אפילו אכילה, כל מה שהוא עושה – יש לזה משמעות של הורדת השפע.
אני מסביר קצת דברים ידועים בקבלה, בחסידות, כדי שתבינו את החומרה של זה שיוסף נהיה עבד שם במצרים, היה אחר כך בבית הסוהר. אחר כך נהיה משנה לפרעה. פרעה ידע להעלות אותו, ואנחנו ידענו למכור אותו, רחמנא לצלן. הבנתם? אז זה פגם רציני מאד. זה לא משהו קטן. זו לא רק איזו מריבה בין האחים, איזו קנאה כמו שנראה בפשט.
כמובן, הפגם הכי חזק שהם פגמו חוץ מזה, זה הפגם של הערבות. כל ישראל ערֵבים זה לזה, ערֵבים. אנחנו איש אחד כל הנשמות של עם ישראל. אנחנו ערבים כמו איברי הגוף – כל איברי הגוף כולם קשורים אחד בשני, אם כואב לבן אדם צפורן של הרגל הוא לא יכול לחיות, כל הגוף מרגיש את זה. זו ערבות, זה שכל הגוף מרגיש. החיות קשורה, הכל קשור. צריך את כל האיברים. ואם חסר איבר, כל הקומה נפגמת. תארו לכם חלילה שחסר היסוד, אז איזה פגם יש לבן אדם. לכן הפגם הזה שמכרו אותו חמור ביותר.
ומי בעצם זה שיכול היה למנוע את הפגיעה בערבות, למנוע את המכירה? את ההריגה הוא מנע אבל את המכירה הוא לא מנע – זה יהודה, שיהודה הוא המלך ואם הוא היה מצוה על האחים לא למכור אותו ולהחזיר אותו ליעקב, הם היו מחזירים אותו, ככה הם אמרו בעצמם. ולכן מיד אחרי המכירה יש את הסיפור שכבר דיברנו עליו, על ירידתו הרוחנית של יהודה.
וכאן תראו, כשחוזרים האחים ומספרים ש"הָאִישׁ אֲדֹנֵי הארץ", זאת אומרת, יוסף שהיה שליט שם, כן? שהיה מחופש, הוא מבקש שיביאו את בנימין – יעקב לא מוכן, לא מוכן. והשבטים אומרים לו 'אבא', במלים שלי, 'אם לא מביאים את בנימין אנחנו לא יכולים לרדת, אתה לא מבין?' כן, הוא מבין אבל קשה לו, הוא מפחד. בנימין הוא עטרת היסוד. יוסף הוא היסוד, והוא עטרת היסוד. אז אם לוקחים לו גם את עטרת היסוד, לא נשאר לו כלום, מבחינתו, לעשות את היחוד כלום. לכן הוא נלחץ.
מתי הוא הסכים? ראובן ניסה לתקן. אבל ראובן אמר משהו כמו שאומרים חכמים, לא לענין. מה הוא נותן את הבנים שלו? מה, הם לא הנכדים של יעקב? זה לא היה לענין. מי שדיבר פה לענין זה יהודה. וגם יעקב ידע שליהודה יש כח, הוא המלך, הוא אריה, ואם הוא אומר שהוא ערב לנער – הוא ערב לנער, הוא יהפוך את מצרים ויביא את הנער. הוא סמך על זה.
אז רק ברגע שיהודה, שהיה אחראי בעצם על הפגיעה בערבות, כשהוא היה מוכן למסור את הנפש בשביל הערבות – יעקב נתן להם לחזור למצרים. ואנחנו רואים שהוא מסר את הנפש. את זה רואים בפרשה הבאה, שיהודה, "ויגש אליו יהודה", הוא מסר את הנפש, הוא הבטיח שהוא יביא אותו. זה מהצד הזה.
מהצד השני של ההצגה, יש את יוסף שמביא אותם לידי נקודת רתיחה, אפשר לקרוא לזה ככה, מייסר אותם כדי שיעשו תשובה. הוא צדק או לא צדק? הוא היה רחמן. הוא ריחם עליהם, ככה מביאים חז"ל, הם לא ריחמו. הוא ריחם על האחים שלו, הוא לא פגע, הוא לא פגם בערבות. ההפך, הוא קיבל אותם והוא דאג להם, והחזיר להם את הכסף וכל הסיפורים. וגם אחר כך כשבאו אחרי מותו של יעקב אבינו הוא תמיד היה נאמן. הוא היה נאמן. הם חשדו אותו בכל מיני חשדות וזה היה שוא. הוא היה נאמן, הוא לא היה קליפה, הוא דאג להם.
וכל זה כמובן עלילה כדי להוריד את יעקב אבינו למצרים שבעים נפש, להתחיל לשלם את החוב של הגלות שצריכים לשלם.
אז אם כן, יהודה כאן מסר את הנפש על הערבות.
עוד נקודה שרציתי לציין: אנחנו תמיד אומרים שאסור לבן אדם להרגיש בנוח. גם אם בן אדם מלך או מלך העולם או איזה רב גדול או לא יודע מה – אסור לו להרגיש בנוח, כי בן אדם הוא כלום, רגע אחד בסדר, רגע אחד ה' ירחם. והנה, אחים מה עשו? כולם היו צדיקים, ותראה מה הם עשו. אז כל אחד יכול לעשות טעויות. משה רבינו עשה טעות והכה בסלע. אדם הראשון עשה טעות. מי לא עשה טעות? רק הקדוש ברוך הוא.
ולכן "מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה", תמיד, לא לתת לעצמו אפילו שניה אחת להתגאות ולהתנפח ולהרגיש בנוח. האחים הרגישו בנוח, 'הם יראו עכשיו ליוסף', כן, לפני המכירה – 'הם יחנכו אותו', 'הם יהרגו אותו, הם ימכרו אותו, הם ידונו אותו'. הרגישו בנוח מאד, הם הבנים של יעקב, וכן הלאה, כל החיים. ברור, הם הבנים של המלך. הוא מלך, יעקב אבינו. וזה כשהם היו במיטבם, כשלא היה רעב. וכשבא הרעב, שזה משמים כמובן, והם באים – ופה בסוף הפרשה הוא אמר לו "הננו עבדים לַאדֹנִי", כולם משתחוים, בדיוק כפי החלום של יוסף.
הם לא רצו לקבל את זה. יוסף היה תמים שסיפר להם את הסיפור הזה. האם אפשר לספר דברים מהשמים לאנשים שאין להם כלים להבין, או שזה יכול לסכן אותם? מסתבר שאם האדם לא מוכן, ויש הרבה הכנות – אז זה יכול לסכן, יכול לסכן אותם, יכול לסכן את האדם. למשל, האחים, במקום לקבל באהבה את החלומות של יוסף, הם כבר דנו אותו ברותחין על זה, כבר קינאו בו, היתה להם קנאה בגלל כתנת הפסים. זאת אומרת, לא היו מספיק זכים באותו זמן, ככה לפי עניות דעתנו הדלה, כדי לקבל את ההנהגה שלו, של יוסף.
איפה בסוף הם באים? הם באים כמו שאומרים היום 'באים על ארבע' להשתחוות אפַּיִם אצל יוסף – שהוא הבוס הגדול, אבל איפה? הוא משנה לקליפה, רחמנא לצלן. איזו בושה. אוי לנו שהביטול שלהם הגיע ושיתוף הפעולה הגיע בנסיבות כאלה שהם כלום, והוא גם כן כלום. הוא משהו רק בגלל שהוא הביא תועלת, הוא הביא תועלת לפרעה.
עוד נקודה שקפצה לי לחשוב עליה, שמשכה את תשומת לבי – איך פרעה מזדרז לתת לו את הטבעת, למנות אותו המשנה, להעלות אותו, וואו? אנחנו יודעים, בנוהג שבעולם פוליטיקאים לא דואגים להעלות אנשים, נזהרים, הם רוצים לשמור על הכסא שלהם וכו', בטח פרעה, לא? שהוא לא היה איש פשוט בכלל, ולא איזה צדיק יסוד עולם, לא? אז מה קרה פתאום? כמובן, זה משמים וכל זה משמים. אבל בטבע מה קרה פה?
הוא ראה את התועלת, הוא ראה את התועלת. גם שר בית הסוהר ראה את התועלת. גם פוטיפר ראה את התועלת. כל אחד מהם, כשיוסף היה נמצא איפה שהיה נמצא ה' מצליח בידו, אז ראו את השפע, ראו את ההארה, ואמרו: 'וואלה, זה, אני רוצה אותו אצלי. כן, תהיה לי ברכה'. זה כמו שכשאחאב רצה ברכה ועובדיה לא הביא לו ברכה לפי דעתו, הוא אמר לו שכל הצדיקים נתברכו, ובעלי הבית נתברכו בגלל הצדיקים, ונראה שאתה לא כזה חסיד. 'יצתה בת קול ואמרה: "ועבדיהו היה ירא את ה' מאד", אבל ביתו של אחאב אינו מזומן לברכה', בגללך אין ברכה.
אז הנה, הוא מהר מאד תפס אותו. וזה ידוע שכשעם ישראל נמצא מפוזר בין האומות, השר הממונה, המלאך הממונה על אותה אומה מרויח מהשפע שמגיע. שפע אלקי טוב וזך שמגיע לנשמות ישראל יורד דרכו – המלאך לוקח את הרוב לעצמו, ונותן רק תמצית ממנו לעם ישראל. בשביל זה עם ישראל משועבדים ומסכנים, ואותה מדינה שהם נמצאים בה מתברכת.
ואז מנהיגי אומות העולם מתחלקים לשנים: מי שרואה את זה שהיהודים מביאים תועלת והם חכמים כמו פרעה שהעלה אותו מיד, ויש כאלה שנהיים אנטישמיים ומתעללים, ה' ירחם – כל אחד לפי המצב, המצב שלו, המצב של עם ישראל, המצב של האומה שלו.
אז זהו. הפליא אותי איך כל כך מהר הוא נתן לו את הטבעת, סמך עליו, הכל. באמת לא היה לו על מי לסמוך, כל החרטומים לא ידעו לפתור את החלום ולא כלום. ומה? זה שהוא ידע לפתור את החלום ולהביא איזו תכנית זה אומר שהוא צודק בכל דבר שכבר אפשר לתת לו את הטבעת? נכון? יכול להיות שבן אדם הוא טוב באיזה פענוח של משהו אבל בתור שליט הוא לא שוה שום דבר. כנראה פרעה קלט את הגדולה של יוסף, מה שלא קלטו האחים שלו – זה הכי מזעזע, שהאחים לא קלטו מי הוא, והוא קלט. והוא נשכר וכל העם שלו זכה בזכות זה שהוא העלה אותו מהבור ומינה אותו ונתן לו את הטבעת. זה לא מנע את זה שבסוף גם קם דור אשר לא ידע את יוסף, כן? ככה זה.
אז מכל דבר בחיים צריך ללמוד. כל רגע צריך ללמוד לעבודתו יתברך. כל סוגיה וסוגיה שאנחנו עוסקים בה, לא משנה במה, בכל ענין של החיים – צריך ללמוד, להסיק מסקנות לעבודת ה', להתחדד בעבודת ה' בכל ענין. זו 'דרך עץ החיים'. זה אחד העקרונות הכי חשובים, "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" – אבל "דָעֵהוּ", והתעמקות, ולהבין את מפת הקרב ומה קורה פה, ומה אנחנו יכולים לקחת בשביל לעבוד את ה'.
כמו שאמרתי, תראו איפה הם היו, הבנים של יעקב אבינו, גדולי עולם – בסוף נהיו כלום, משתחוים לשליט של מצרים ומתחננים על נפשם. ובסוף גם יעקב אבינו בא לשם מגזירת ה' יתברך.
ה' יאיר את עינינו ואת עיני חכמינו ועיני דורנו, שכולנו צריכים רחמי שמים. וצריך לשמור על הערבות ההדדית, שזה דבר יקר מכל, לא לפגוע בזה בשום ענין, גם אם אחד חושב א' והשני חושב ב', אז מה? מאד מאד חשוב. וככה ה' יתברך יביא משיח צדקנו במהרה ברחמים, כי אין לנו כח לשאת סבל. עם ישראל כבר סובל שאי אפשר לתאר, בכל הדורות וגם בדור שלנו. ה' יעזור. ושנחזור בתשובה שלמה ונהיה כולנו עובדי ה' נאמנים ואוהבים ודואגים אחד לשני.
לחיים! לחיים! לחיים! שבוע טוב!
ושכחתי, צריך להגיד כמה מלים על חנוכה: בחנוכה האור הולך כל יום וגדל, נכון? מוסיפים נר. ככה אדם צריך להוסיף כל יום בעבודת ה' – להארה שלו שהוא מקבל, ובהארה שהוא מאיר.
אם הוא לא מקבל הארה – זה סימן שהוא לא עושה את העבודה, כי ה' כל הזמן משפיע שפע, אבל אם אתה לא עושה כלי אז השפע לא נכנס. ואם הכלי הוא על מנת לקבל לעצמו כמו שאומר 'בעל הסולם', אז יש כאן פגם, אז גם כן האור לא יאיר.
צריך לקבל על מנת להשפיע. בן אדם צריך לקבל שפע כדי לתת לאנשים, להאיר להם, ולתת לקדוש ברוך הוא, כי כמו שאמרנו צריך גם לתת כח לפמליה של מעלה.
מישהו מכוון על זה? כשהוא אוכל הוא מכוון למשל לתת כח לפמליה של מעלה? כשהוא לומד הוא מכוון על זה? נכון, תגיד לי 'מה אני אכוון, מי אני?' – לא, לא, לא. כל נשמה היא אוצר, זה "חֵלֶק אֱלוֹ־קַ ממעל". אי אפשר לדעת מי אתה. אולי דוקא התפילה שלך שאתה חושב שהיא לא שוה כלום, אולי היא מחזיקה את העולם ואתה לא יודע? דוגמא. לפעמים בן אדם לא יודע, בכוונה לא מראים לו כדי שהוא יעשה בתמימות ושזה ישאר טהור, כי אם לא, הוא יתגאה, 'אה, אני גדול עולם, הכל עומד עלי', 'טה טה טם'.
הבנתם? אז יש הרבה מה להאיר. אנחנו צריכים הרבה אור. והחנוכיה היא אחדות, צריך את כל הנרות. וכל אחד יש לו את האור שלו, הוא מוסיף את האור שלו. ואם חסר נר אז לא יצאת ידי חובה. מובן?
שיהיה חנוכה שמח! וחג של אור וחג של גאולה שלמה, אמתית, גאולת עולמים!
לחיים! לחיים! לחיים! שבוע טוב, חנוכה שמח! וכל טוב סלה.
נא להפיץ את מעינות 'דרך עץ החיים' בכל מקום ובכל זמן לזיכוי הרבים, למען שמו באהבה, וגם את 'ערב דא"ז'. אלה השירים שאנחנו שרים כל יום. יש שם הרבה מוחין, יש שם הרבה התעוררות. תחפשו 'ערב דא"ז', ותפיצו.
כל טוב סלה.
מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
