פרשת מצורע תשפ"ב – החטא וההטהרות
ערב טוב! שבוע טוב! מה שלומכם?
אנחנו כאן בסוף תהליך ההטהרות של המצורע – כל התהליך שהוא עובר עד שהוא הופך טהור ויכול לשוב אל המחנה. מעניין מאד. מעניין מבחינת הסוד, מבחינת הפשט וגם מבחינה מוסרית.
מבחינת הסוד, מי יש לו השגה בַּ'סוד'...? מי שרוצה שתתחיל להיות לו איזו שהיא השגה בסוד – אני ממליץ בחום ללמוד את הספר שלנו "רומח פינחס" שנמצא באתר שלנו, אפשר להוריד אותו חינם, שיש שם את כל הבסיס של תורת הסוד, תורת הקבלה, בלשון פשוטה. מי שלומד את הספר הזה, אחר כך הוא יכול לשחות בכל ספרי הקבלה ולהבין מה שניתן להבין.
אפילו ספר הזהר לא מביא הרבה מהסוד בפרשה הזו. ובאמת, 'מה אנו מה חיינו', בן אדם צריך להתבונן על כל השלבים של תהליך ההטהרות של המצורע, כל דבר ודבר: על הצפורים, על לֹג הַשָּׁמֶן, על החטאת והאשם וכל פרטי הפרטים. ואפילו אם הוא לא מבין – מבינים רק איך לעשות את זה ולא מבינים מה המשמעות של זה – זה מביא את ההטהרות הסופית של המצורע.
חכמים אמרו שצרעת באה על חטא לשון הרע. וכאן לא מוזכר שום דבר על לשון הרע, וגם לא על זה שאם הוא לא מפייס את חברו אפילו יום כיפורים לא מכפר. זאת אומרת שמי שדיבר לשון הרע חוץ מזה שהוא הביא את הקרבנות, וחוץ מזה שהוא היה מחוץ למחנה כי אם זה זמן של גילוי פנים אז יש צרעת ה' ישמור, והתבזה לעיני כל ישראל וכו' – עדיין הוא לא ביקש סליחה ממי שהוא דיבר עליו לשון הרע, אז הוא יצטרך לבקש סליחה על מי שהוא דיבר.
ואמרו חכמים שמי שמוציא שם רע – זאת אומרת, אלה לא רק דברי גנאי, אלה דברי גנאי שהם שקר, מפרסם דברי גנאי על חברו ברבים – "אין לו מחילה עולמית". ובאמת, גם אם הוא יעשה תשובה וירצה עכשיו להגיד שהוא שיקר והוא הטעה את הציבור – יכול להיות שיש אנשים ששמעו אותו והאמינו לו, האמינו בשקר הזה, ועברו למדינה אחרת, ל'מדינת הים' כמו שאומרים, והם לא יודעים שזה שקר, או הלכו לעולמם, או לא מאמינים בהכחשה.
היום נהוג מאד שמישהו שמכחיש משהו, אז אומרים: 'אולי איימו עליו, אבל בעצם זה נכון מה שהוא אמר בהתחלה'. כמה זה דבר חמור, שכמעט ואין לו תקנה.
ולצערנו, כמו שאמרנו שבוע שעבר, בדור שלנו יש המרשים לעצמם להוציא שם רע ולעשות מה שנקרא 'שיימינג' – גם בפרהסיה, גם בעילום שם כדי שאי אפשר יהיה לתבוע אותם, ויש כאלה שגם מעזים פנים גם בגילוי שם ולא אכפת להם כי יש להם חוק מטעם המדינה שמגן עליהם – אם זה 'אמת דיברתי' או דברים כאלה. אז קשה מאד להתגונן, קשה מאד להתגונן למי שנפגע.
אבל אנחנו יודעים שהכל משמים ו'יש דין ויש דיין', ואף אחד לא יכול לברוח מעוולות שעשה ודברים שדיבר ופגם בַּפְּרט ובַכְּלל.
אז תארו לכם אם חלילה היה זמן עכשיו שכל מי שמדבר לשון הרע נהיה מצורע, מה היה נהיה?! שבן אדם קשה לו מאד לשמור על הפה בדור שלנו. אפילו ביום כיפור או בראש השנה, יום הדין, הבן אדם קשה לו שלא לדבר לשון הרע על מישהו או על ציבור או לא משנה על מי. זה שגור כל כך בפה. כל כך מבזים היום מנהיגים. בכל העולם מבזים מנהיגים בצורה ברוטלית, בצורה זולה, בצורה מזעזעת. לא יודע... ה' ירחם על הדור שלנו, הדור היתום שלנו.
ובאמת שמירת הלשון, זה דבר קשה ביותר ונחוץ ביותר ומזעזע ביותר. אז יש פה את החטא וההטהרות, אבל צריך לעשות גם תשובה ולפייס את חברו ולפרסם ברבים שמה שדיברת לשון הרע, אם הוצאת שם רע, שזה לא אמת.
עוד נקודה שעניינה אותי היא צרעת נגעי הבית, שפתאום אדם רואה בקירות של ביתו סמנים של טומאה, של נגע, קורא לכהן – והכהן לא בא עד שלא מרוקנים את הבית כדי שלא יטמא את כל מה שבבית.
זה באמת מעניין הענין הזה: ממה נפשך? אם זו באמת צרעת והכל טמא – אז הכל טמא, אז למה להוציא את הכל וכאילו להערים? מצד שני, התורה היא לא לפי ההגיון של בן אדם, היא לפי מה שה' קבע. ה' קבע שרק הכהן בא ורק הוא בודק ורק הוא מטמא – ורק מאותו רגע הכל טמא, ולא קודם, ויש את כל התהליך ואת כל השלבים – נותנים הזדמנות, כן? מוציאים את הלבנים שהן נגועות, עושים תיקון, מוציאים את הכל, סוגרים, טחים, ממתינים לראות מה יקרה – האם זה יחזור או לא.
אבל מעניין מה שמביא רש"י זי"ע, שאלה בעצם בשורות טובות למי שרואה נגע בבית, כי יושבי הארץ לפני שעם ישראל עלה ממצרים, הם ידעו שאנחנו נכבוש את הארץ, ובלב הרע שלהם לא רצו שנירש מהם את האוצרות שלהם, אז במשך ארבעים שנה שנגזר עלינו להיות במדבר הם ניצלו את הזמן הזה כדי להחביא את המטמוניות והאוצרות שלהם בתוך הקירות של הבתים, ואז בעצם כשעם ישראל כבש את הארץ אם פתאום יש נגע צרעת וצריך להרוס, לנתוץ את כל הבית – אז מתגלים המטמוניות והאוצרות שהם החביאו. אז רש"י מביא שאלה בשורות טובות.
אז כאן רציתי להתעמק במה הפירוש של בשורות טובות: שיש בן אדם שגם אם תביא לו את כל המטמוניות שבעולם – הוא אוהב את הבית שלו והוא לא רוצה לעזוב את הבית שלו, הוא לא רוצה להרוס את הבית שלו. בבית שלו יש לו זכרונות, יש לו ערך רגשי, יש לו הרגלים, והוא לא רוצה דווקא מטמוניות – במיוחד אנשים שהם כבר מבוגרים שעשו את רוב חייהם, הם קשורים מאד לבית. אז מצד אחד, אלה בשורות טובות, מצד שני זו בושה שהורסים לבן אדם את הבית.
הרבה אנשים עוברים דירה מפה לשם במשך החיים. לא הרבה עברו דירה ואחרי שעברו דירה הרסו להם את הבית. נניח, אם זה מפונים כמו שהיה בגוש קטיף, אז הרסו להם את הבית. אם בונים בניין חדש, אז הורסים לך את הבית – פתאום אתה עובר בכתובת שלך ואתה רואה בנין חדש במקום הבית הישן שקיים בנפשך, וזה לא דבר קל.
אז מצד אחד, אלה בשורות טובות. כן, נכון. אומרים שהקִדמה היא דבר טוב. אם בונים בניינים – זה סימן טוב, סימן של חיים, סימן של התְרבות, סימן של כלכלה טובה גם שצריך בניינים.
מצד שני, זה יכול לפגוע בזקן או בזקנה. כשעושים 'פינוי־בינוי' – מישהו מעניין אותו מה מרגיש הזקן או הזקנה שלא רוצים לעזוב את הבית? והחוק אומר שאם הרוב רוצה אז מפנים אותם.
אלה לא דברים פשוטים. יש אנשים שעזבו את הבית ואחר כך חלו ועזבו את העולם – כאילו נגמר להם המזל שמה, נגמר להם התיקון, או מצער, או לך תדע ממה. 'משנה מקום משנה מזל'.
אז האם תמיד בן אדם שזוכה באוצר או מטמון זו בשורה טובה? על פי המחקרים שעושים היום, אומרים שרוב האנשים בעולם שזכו בפיס למשל, נהיה להם רע מזה – או נכנסו לדיכאון או לשיגעון, או לא עלינו שלחו ידם בנפשם, או שרפו את כל הכסף, כמו שכתוב בגמרא שלא טוב לישראל לא פורענות וגם לא ברכה מרובה מדי, כן? בסיפור של חוני המעגל.
זהו. נקודות למחשבה בענין הזה: מה זו בשורה טובה? והאם ריבוי של כסף וזהב ומטמוניות זה תמיד ברכה או לפעמים לא?
כתוב, נכון? 'נאה עניות לישראל'. גם בקבלה יש את התהליך הזה שנקרא 'שבירת הכלים' – שכל ספירה משכה שפע ואמרה: "אנא אמלוך", "אנא אמלוך", וזה גרם לשבירת הכלים ומשם מקור הרע.
וגם צריך ללמוד מזה, אם נלך בצד שכנגד, כשבאים לבן אדם יסורים – אולי הם באמת מטמוניות, אולי זה באמת אוצר. הוא חושב שנעשה לו עוול, שפגעו לו בבית, או פגעו לו בפרנסה, או פגעו לו בכבוד, או פגעו לו במשהו – ומשמים המתיקו לו את הדין. המתיקו לו את הדין, ואם ממתיקים מעל האדם את הדין, זה באמת אוצרות ומטמוניות, ברוך ה'! לכן רבי עקיבא אמר: "כל מה שעושה ה', לטובה עושה".
אז ודאי שצדק רש"י שאלה בשורות טובות, כי "כל מה שעושה ה', לטובה עושה" – גם אם לא יהיו מטמוניות זה לטובה, ואם יש מטמוניות זה גם לטובה, כל מה שאבא שבשמים עושה – לטובה. לא תמיד יש לנו את היכולת ואת השכל להבין ולהודות בזה כאשר משנים לאדם את סדר היום שלו. אפילו סתם לעבור דירה, בלי להרוס את הדירה, זה שינוי של סדר היום, של השכנים, של ההרגלים.
הנפש נקשרת למקום. יש אנשים שעברו דירה והם עשר–עשרים שנה ממשיכים לחלום בלילה שהם בדירה הקודמת. זה כי הנפש קשורה לשם, אז אלה לא דברים פשוטים. גם כתוב בזהר הקדוש שמי שעובר דירה כאילו מתגלגל גלגול, גלגול נשמה – עד כדי כך. ויש עוד סודות על זה בקבלה.
עד כאן בענין של הפרשה.
אנחנו נכנסנו ברוך ה' בשעה טובה לחודש ניסן. כן, "בניסן עתידין להיגאל". ה' יעזור שנזכה להיגאל ברחמים! זה חודש חשוב מאד לעשות בו תשובה, בַּפְּרט ובַכְּלל, להבין מה עיקר ומה טפל, לצאת מעבדות מצרים, מה"חֹמֶר" וה"לְבֵנִים", ולהפוך להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" למען שמו באהבה.
אבא שבשמים רוצה להביא את הגאולה, ויש שלבים־שלבים, תהליכים־תהליכים בגאולה – עד ש"פתאום יבוא אל היכלו האדון", בעזרת ה' במהרה.
ודבר נוסף בעניינים שאני פוגש בייעוץ הרוחני: פגשנו השבוע בעיות של שלום בית, בעיות של חינוך, בעיות פרנסה. את כל הבעיות פוגשים כל הזמן.
הבעיות של שלום בית: צריך תיקון מדות ודעות ועוד הרבה סעיפי סעיפים כדי שיהיה שלום בית. שלום בית זה לא רק נס, זו עבודה. גם אם הזיווג מצוין, צריך תמיד לעבוד – לוותר, לסלוח, תקשורת, השקעה, עזרה, קשב, עידוד, פרגון. יש הרבה סעיפים כדי שהשלום בית יהיה אמיתי ומַתְמיד, לתמיד, לכל החיים – כי בני הזוג עוברים כל מיני דברים וצריכים להיות צוות שעובד בתיאום, תושיה, במסירות, נאמנות, במטרה לשמור על המשפחה, לשמור על הילדים, לשמור על הכל.
אני גם פוגש אנשים צעירים שמפחדים להתחתן כי אומרים שהם לא ראו איזה בית של שלום בית. ובאמת בדור שלנו, בזמן הזה כבר עם הפנדמיה וכל הצרות של השנים האחרונות, הרבה בתים הידרדרו מבחינת שלום בית כי נהיה 'סיר לחץ'.
אז תדעו שזו מלחמה גדולה, זו עבודה רצינית ומקצועית, צריך לשבת ולהבין בדיוק איפה הבעיות ולפתור אותן ביחד. ההורים צריכים להיות יחידה אחת, לא לתת לאף אחד להיכנס בין בני הזוג. היום הילדים, יש להם 'חֻצְפָּא יִסְגֵּא' לא פעם, ונכנסים בין ההורים ועושים חורבן, ולפעמים גם המשפחה המורחבת, לפעמים חברים וידידים מסיתים.
צריך להיזהר מאד – לשמור על התא המשפחתי. עם ישראל והעולם כולו, כל העולמות כולם, הם ענין של זוגיות, "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם", ענין של שלֵמות – יש דברים דומים, יש דברים מנוגדים, יש דברים משלימים.
שלום בית – אם יש שלום בית השכינה שורה, אם אין שלום בית הסטרא אחרא שורה רחמנא ליצלן, שלא נדע. והכל מתחיל בעבודה הפנימית של כל אדם לתקן את עצמו, במקום לתקן את זולתו. ובאמת פוגשים אנשים עם מדות שה' יעזור, שהם לא מתחילים לחשוב ולחלום שהם צריכים לתקן משהו. זה לא יאמן, בשלב כזה מתקדם כשאנחנו לקראת סוף תיקון העולם, כן? ששת אלפים שנות התיקון – עדיין יש אנשים שלא שמעו ולא יודעים שהם צריכים לתקן את עצמם. מזעזע.
אנשים רוצים לדעת, באים אלי ושואלים: "מה התיקון שלי?" "מה התיקון שלי?" אני אומר, תשאל את אשתך מה התיקון שלך, היא תביא לך דו"ח חבל על הזמן מדויק־מדויק, היא יודעת בדיוק איפה התיקונים שלך. וגם הפוך.
אז זהו, לקחת אחריות ולעבוד. זו עבודה. זו מלחמה. זה לא משהו שבא לבד בקסם, לא.
עד כאן, רבותי. ה' יעזור שנשמע בשורות טובות, ישועות ונחמות, ויהיה ביטחון להסתובב ברחובות, ויהיה שקט – שקט חיובי, כן? לעבודתו יתברך!
לחיים! לחיים! לחיים! לחיים!
חודש טוב ומבורך!
שבת שלום ומבורכת לכל בית ישראל.
#פרשתהשבוע #פרשת #פרשתמצורע
ותן חלקנו בתורתך נקודות למחשבה והתעמקות בפרשת השבוע מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
