פרשת מטות תשפ"ב – דאגה לצאן או לשמוע בקול הבורא יתברך?
ערב טוב, שבוע טוב! מה שלומכם?
אנחנו כאן בפרשת מטות תשפ"ב. ואולי גם נגיד מספר מלים על בין המצרים. בשם ה' נעשה ונצליח!
אני בונה על זה שאתם כבר קראתם את הפרשה אז אני לא צריך להתעסק בפשט.
כן, מה ש'נגע ללבי' כמו שאומרים, זה שבפרשה רואים את רצון ה' יתברך ישתבח שמו לעד, ולהבדיל אין סוף הבדלות רצון בני אדם, והפער – האם אנחנו מקיימים את רצונו יתברך כרוחו וכלשונו או לא. זה כל הסיפור בעולם הזה, האם אנחנו יראי שמים עושים רצונו, או לא. ורצונו כידוע כתוב בתורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
בפרשה שתי תקלות בענין הזה של לעשות רצונו יתברך: תקלה ראשונה במלחמת מדין – בענין שהיה צריך להחרים ולא החרימו והחיו את הנשים של מדין, ואז משה רבינו היה צריך להוכיח אותם, היו צריכים לתקן את הענין. זה קצת מזכיר את מה שהיה מאוחר יותר בזמן שאול המלך במלחמת עמלק, "חָמַל הָעָם" וכן הלאה.
ובענין שבט ראובן, גד וחצי שבט המנשה – שלא רצו להתישב בארץ, רצו להישאר מעבר לנהר, כי התאים להם, הארץ הזאת התאימה להם לצרכים של הצאן והבקר. גם כאן משה רבינו היה צריך לגעור בהם ולהוכיח אותם, גם על סדר ההצגה של הדברים, שקודם דיברו על לעשות גדרות צאן ואחר כך ערים לנשים ולטף. זאת אומרת שהצאן היה בראש ואחר כך הנשים והטף. אומרים חכמים כי הם היו חסים על ממונם, דאגו לממונם. טוב, ההמשך ידוע שהם הבטיחו שהם יעברו את הירדן בראש הצבא והם ילחמו ויכבשו את הארץ, ורק אחרי שכל אחד ישב במקומו הם יחזרו לעבר הירדן.
כבר אמרנו שנה שעברה שעל פי האר"י ז"ל, בענין הספירות יש ענין כזה ששניים וחצי שבטים יהיו מעבר לירדן. אבל אנחנו הולכים בפשט כיוון שהחכמים דרשו אותם לגנאי, וגם משמים הם הוגלו ראשונים, שני השבטים וחצי האלו יצאו לגלות בהמשך הזמן ראשונים – לרמוז משהו, להראות משהו.
אז תארו לכם, ארבעים שנה במדבר בגלל שהמרגלים הוציאו דיבת הארץ. חשבתי על זה היום: זה שהמרגלים הוציאו דיבת הארץ – טוב, בעיה שלהם. הבעיה היא שהם סחפו אחריהם את כל העם או את רוב העם. אם העם היה קם ואומר "לא. אתם לא רוצים. אבל אנחנו כן רוצים", היו תומכים בכלב בן יפונה ויהושע בן נון, אולי לא היו מֵתֵּי מדבר ארבעים שנה. אולי, השערות. אבל העם כמובן עשה הפוך.
כאן באים השבטים האלו למשה רבינו, הם דואגים לתנאי המחיה שלהם, ל'תנאי השירות' אנחנו קוראים לזה – מה עם רצון ה'? אם ה' יתברך היה רוצה שהם ישארו שם, אז מלכתחילה היה אומר "כולם עוברים חוץ משני השבטים וחצי האלה. אלה, המקום שלהם הוא מעבר הירדן". אז לא, ה' לא אמר את זה, נתן את הארץ לשנים עשר שבטי י־ה. הם היו צריכים להיכנס לארץ, והיו צריכים לסמוך על ה' שיהיה מקום בארץ, "ארץ הצבי", שמתרחבת. הם עוד לא ראו את הארץ בכלל, הם ראו את המקום שמתאים להם וזהו.
אנחנו לא כאן בית דין שבאים לדון את השבטים, חס וחלילה. אנחנו באים כאן לראות מה קרה, כדי שאנחנו לא נחזור על אותן הטעויות בַּפְּרט ובַכְּלל – שבקלות בן אדם שם את רצונו לפני רצון ה' יתברך.
מתי קל לאדם לשים את רצון ה' בראש? כשזה קל לו, כשזה לא סותר את האינטרס שלו, כשזה לא סותר את הרצונות, את הצרכים, כשזה לא מעורר בו חרדות, כשזה לא מעורר בו קשיים נפשיים, כלכליים, מדיניים – כשזה קל. כשאין בזה נסיון קל לנו, כן, ודאי, לקיים את רצונו יתברך. מה קורה כשקשה לנו?
לכן אברהם אבינו – "אחד היה אברהם", ענק שבענקים, נתנסה בעשר נסיונות ועמד בכולם. מי יכול לעמוד, בטח בדור שלנו, מי יכול לעמוד בנסיון... כולנו שפופים, שבורים ורצוצים, למטה מאד, בחיצוניות וחלשים.
ובכל זאת, אנחנו גם מצווים על אותה תורה, שלא משתנה, וחייבים להיות עבדי ה', עבדי ה'. עבד ה' – כשה' פונה אליו אומר "הנני". זה עבד ה'. אנחנו צריכים לשאוף להגיע לדרגה הזו כמו אבותינו הקדושים, נביאינו הקדושים, שלא פעם היו צריכים לעמוד כנגד כל העולם.
הזכרתי את אברהם אבינו, אברהם 'העברי' – הוא מצד אחד של הנהר, כל העולם בצד השני. מאד קשה לעמוד לבד כנגד כולם כדי לעשות רצונו יתברך. מאד קשה! מאד! אבל לפעמים זה מה שנדרש.
אנחנו צריכים ללמוד את התורה ולקבל משם כוחות לענין הזה, כי העיקר זה לא להיות גאון או להיות תלמיד חכם עצום, אלא להיות עבד ה'. זאת אומרת, אם זכית – זכית להיות תלמיד חכם, מצוין. אם לא, אם אתה איש פשוט – אז בכל דרגה צריך להיות עבד ה'.
עבד ה', זאת אומרת: רצונו יתברך בראש, ולא רצוני ולא מה שבא לי ומה שנח לי ומה שכדאי לי. נכון שאין לנו השגה בכל דבר ודבר מה רצונו יתברך, בשביל זה יש את ההלכה. אבל "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו". ואת זה אפשר לראות גם כאן בפרשה.
הם, שני השבטים וחצי, רצו את הגשמיות, את עבר הירדן – אז נתנו להם בסופו של דבר משמים.
עכשיו זה מעניין, בסוגיה הזו אפשר קצת לפרק את זה, להתעמק יותר: דבר אחד זה שאסור להוציא דיבה על הארץ, שזה מה שעשו המרגלים. וכאן הם לא הוציאו דיבה, אבל הם העדיפו את חוץ לארץ. האם אין בזה משהו מן המשהו של היפך אהבת הארץ? אם ה' מצוה ואומר "ארץ זבת חלב ודבש" ושאנחנו צריכים להיות בארץ, אבל אנחנו מעדיפים להיות בניו־יורק או לא יודע איפה – האם אין פה בעיה? יש פה בעיה.
כשבן אדם בוחר להיות במקום אחר – בוחר, לא שנגזר עליו או גירשו אותו או אין באפשרות בשום אופן, טוב... אלא הוא בוחר להיות במקום שנח לו יותר גשמית – אז האם אין פה בעיה? בודאי שיש כאן בעיה. אז זה דבר אחד.
ודבר אחר, עוד קודם לכן: כל עם ישראל עומד עכשיו לעלות לארץ, לעבור את הירדן, וצריך מאמץ נפשי, רוחני, כאיש אחד בלב אחד, אפילו צבאי, בכל הבחינות – כולנו עכשיו צריכים 'להסתער' כמו שאומרים. פתאום כשאנחנו צריכים להסתער ולעמוד כאיש אחד בלב אחד כנגד השונאים והעמים שהיו פה – שניים וחצי שבטים אומרים "אנחנו רוצים את עבר הירדן"? אז זה ישר 'הקפיץ' אצל משה רבינו – "אהה, אתם לא רוצים להילחם". לא, הם מוכנים להילחם. הם מוכנים ללכת בראש גם. זאת אומרת, כאן בענין הערבות, מבחינת מסירות הנפש להילחם הם היו מוכנים להילחם, זו לא השאלה. אבל במסירות נפש של לכבוש את הארץ ולנחול אותה גם לעצמם ולחיות בדרגה של ארץ ישראל, הם לא היו מוכנים.
עכשיו לפעמים, נניח במלחמה, בצבא, יש איזה חיל שהוא מפחד, לא מרגיש טוב, מבקש שישחררו אותו – בסדר גמור. אבל אם זה בזמן שהצבא מסתער, באמצע מלחמה כשצריך כל יד, כל רובה, ואז הבן אדם בורח – יש לזה מחיר אחר, הסתכלות אחרת, עונש אחר.
מאד צריך לתת את הדעת בחיי היום־יום, שלפעמים קבוצה של אנשים קובעת שהם הולכים לעשות איזו מצוה גדולה או משהו, ואז כשנמצאים במעמד הזה של המצוה – פתאום חלק לא רוצים, חלק הולכים אחורה, חלק נעלמים. זה נותן חולשה ב'פמליה של מטה', וממילא זה נותן חולשה חלילה ב'פמליה של מעלה', כי פמליה של מטה נותן כח לפמליה של מעלה.
אז צריך לתת את הדעת על כל הדברים האלה – כי הערבות של עם ישראל היא כוללת הרבה סעיפים ותתי סעיפים, שמובנים ולא מובנים. אנחנו בני האדם הפשוטים לא תמיד לוקחים את זה בחשבון, עסוקים בהישרדות הפרטית, בתנאי החיים, ברצונות האישיים – ולא קולטים מה זה עושה לכלל האומה הקדושה, ומה זה עושה אצל ה' יתברך לראות שחלק מהבנים לא אכפת להם או מפנים עורף או דואגים לעצמם.
אז עכשיו אנחנו בהסתר פנים, הסתר בתוך הסתר, דור מסכן, דור אחרון שבאחרון, ה' ירחם עלינו. אנחנו מבקשים רחמי שמים כעני בפתח. אבל עוד מעט בעזרת ה', כשתבוא הגאולה השלמה – ויש הדרגתיות בגאולה, גם כשיתגלה משיח יש הדרגתיות עד הגאולה השלמה, יכול להיות שתהיה מלחמת גוג ומגוג, יכולים להיות כל מיני מצבי קיצון, לא יודע, יש הרבה 'תחזיות' כמו שאומרים – איך נעמוד בזה? נעמוד כ'איש אחד בלב אחד', נחזק אחד את השני? או נברח, וכל אחד ידאג לעצמו? אלה הלקחים שחייבים ללמוד מהפרשה הזו.
גם ראינו כאן שכל המשא ומתן היה בין השבטים לבין משה רבינו. ומשה רבינו מסתמא התייעץ או קיבל הוראות משמים. מה עם שאר השבטים? למה שאר השבטים לא אמרו "מה קורה פה? למה אתם נשארים בחוץ?" שאלות יש הרבה. נכון, משה רבינו הוכיח אותם. אבל לא רק משה רבינו חשוב בעם ישראל, אלא כל נשמה חשובה. כל יהודי ויהודיה חשובים. עובדה שכלב בן יפונה ויהושע בן נון דיברו לטובת הארץ והיכולת שלנו לכבוש את הארץ, וזה היה טוב מאד, למרות שהיה שם משה רבינו. וכאן לא שומעים את השבטים האחרים. אין לי מושג למה.
אז יש ענין שאם יש יכולת לבן אדם למחות ואינו מוחה, מישהו עושה עבירה או מתנהג לא כראוי ואתה יכול למחות ולהגיד לו, ואתה לא מוחה – 'נתפס בעוונם'. אז בכל סוגיה כזו שפתאום עם ישראל כעם עושה היפך רצונו יתברך – אם אפשר למחות, יש מצבים שאי אפשר למחות, שאין גם אוזניים לשמוע, שיש סכנת נפשות, אינני יודע, את זה צריך לשאול פוסקי הלכה, כן? עד איפה החובה למחות ובאילו תנאים, אני הקטן, אני לא פוסק הלכה – אבל צריך לחשוב על הדברים האלה מבחינה מוסרית, מבחינת ערבות, מבחינת רצונו יתברך, לעשות לו נחת רוח!
הרבה פעמים אנחנו שוכחים שכל דרך ה', כל המצות שה' יתברך נתן לנו, אנחנו צריכים לקיים אותם כי זה רצונו יתברך. זה רצונו – אז אנחנו רוצים לעשות רצונו, למצוא חן בעיניו, לעשות רצונו. "למען שמו באהבה" אנחנו עושים את המצוות. לא שומרים שבת כי האוכל של שבת טעים והזמירות נעימות, זה גם חשוב. שומרים שבת כי ה' אמר שנשמור שבת, ציוה עלינו. אם היה אומר לנו משהו אחר – מה שה' היה מצוה. זה עבד ה'.
אנחנו מניחים תפילין כי אבא שבשמים ציוה עלינו, אנחנו הבנים רוצים לשמח אותו, לקיים את המצוה שלו, באהבה, ביראה. לכן אנחנו מניחים. זה לא משנה אם אנחנו מבינים או לא, בא לנו לא בא לנו, כדאי לנו לא כדאי לנו, נקבל שכר לא נקבל שכר, מרגישים טוב לא מרגישים טוב, ה' ישמור, כן? כל שאר הענינים שיש לאדם, הרבה צרכים. אלא מקיימים את המצוות כי אנחנו רוצים לעשות רצונו – כי זה חשוב לבורא יתברך.
למה הוא בחר את ארץ ישראל מכל הארצות? ככה חשב יתברך שזה הנכון. למה בחר את הר הבית, את ירושלים? כי ככה הוא חשב יתברך, שזה הנכון. למה בחר בנו מכל העמים? כי ככה הוא חשב. למה התורה היא כזו ולא אחרת? ככה רצונו. יש דברים שאנחנו מבינים, כי הוא גילה לנו בתורה או בקבלה. ויש דברים שאנחנו לא מבינים. אבל זה רצונו, אלה ציוויו של ה' יתברך.
הוא אמר שצריך לכבוש את הארץ – יאללה, לכבוש את הארץ. למה להישאר מעבר לירדן? הוא אמר להחרים את מדין – למה לעשות הפוך? ובכל ענין וענין: יש את היצר הפרטי ויש את היצר הכללי, שבאים לפתות שנעשה חלילה היפך רצונו. וזה לא כל כך פשוט. זה לא כל כך פשוט.
מה בראש? מי בראש? ה' יתברך בראש, בן ישי בראש, התורה בראש. ובתוך כל זה – גם אבא שבשמים ידאג לנו שיהיה לנו אוכל לצאן ולבקר ולמה שאנחנו צריכים. כל תנאי החיים בעזרת ה' יסתדרו. אלא אם כן בן אדם צריך לשלם על משהו, על איזה משהו, אז יש לו צער וייסורים, אולי חלילה בפרנסה – זה גם משמים. אז כל מה שה' עושה עושה לטובה.
והיה לי הקטן חידוש: וגם כל מה שה' לא עושה – זה גם לטובה. בן אדם רוצה שה' יעשה ככה ויעשה ככה ויעשה ככה, רוצה לנהל חלילה את הקדוש ברוך הוא. ה' יתברך לא עושה כל מה שהבן אדם רוצה – זה לטובה. אוי ואבוי, אם כל מה שבן אדם רוצה, ה' צריך לעשות? חס וחלילה.
אז זו קצת ענוה גם כן בזמן שבן אדם מתפלל, מבקש מה' כל מיני דברים שהוא חושב שהוא צריך, או אפילו לטובת כלל עם ישראל, לא משנה – סופו של דבר, ה' עושה מה שצריך, לא לפי מה שאנחנו רוצים.
זהו. אז הרבה חומר למחשבה בענין הזה, לא לחזור על אותן הטעויות עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. מה אנו מה חיינו... תקבלו את הדיבורים האלה באהבה, תדונו אותי לכף זכות. ונתחזק כולנו לעבודתו יתברך! לחיים! לחיים! לחיים!
ושכחתי שני משפטים על בין המצרים. התחילו שוב ימי בין המצרים, זמן קשה. ה' יעזור. אנחנו הוגלנו מארצנו, הגלות האחרונה בגלל שנאת חנם. שנאת חנם תלויה בדעות ובמדות. צריך לתקן את הדעות שלנו ואת המדות שלנו, ולדעת שהנשק הכי יעיל של היצר הכללי, של הס"מ, של הסטרא אחרא, כדי חלילה לפגוע בעם ישראל ולעכב את הגאולה ולעשות את כל הדברים שאנחנו לא רוצים שיעשה לנו – זה המחלוקת.
והפטנט הכי פשוט כדי לעשות מחלוקת, זה לעשות איזו מחלוקת שבהתחלה נראית לשם שמים, אבל בעצם בפנים היא לא לשם שמים. ואז להביא מחלוקת של סתם ולהרבות מחלוקת, שנאת חנם, שפיכות דמים, הוצאת שם רע, לשון הרע, רכילות וכל הדברים האלה.
אז לא למהר לעשות מחלוקת, ולא למהר להגיב למחלוקת, כדי שהסטרא אחרא לא ירוויח את הכל.
לחיים! לחיים! לחיים!
להיות שמחים למרות הכל
לעבודתו יתברך.
שבת שלום ומבורכת לכל בית ישראל.
ותן חלקנו בתורתך - נקודות למחשבה והתעמקות בפרשת השבוע מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
#פרשתהשבוע #פרשתמטות #פרשת #יהדות
