פרשת חקת תשפ"ג – חדושים בתורת הגלגול – מדה כנגד מדה
ערב טוב! שבוע טוב! מה שלומכם?
אנחנו כאן ב'ותן חלקנו בתורתך'. פרשת השבוע פרשת חקת תשפ"ג. בשם ה' נעשה ונצליח!
ונפרש בעזרת ה' על פי 'דרך עץ החיים':
כן, קצת חידודים בעניני גלגול ותורת הגלגול, בענין של מדה כנגד מדה – כי כתוב "בַּמִּדה שאדם מודד, בה מודדין לו". זו מדה בהנהגתו של ה' יתברך, מדה לא קלה. לנו לבני אדם זה לא קל. בן אדם אוהב לשפוט אחרים, ולא אוהב לשפוט את עצמו. אז את כולם הוא שופט ברותחין, אבל את עצמו הוא לא רוצה שישפטו ברותחין. דוגמא. אז בעיה – איך שבן אדם מעורר, ככה מעוררים עליו גם. נסתרות דרכי ה'. מופלאות דרכי ה'.
מושיען של ישראל, משה רבינו, כשהוא נולד חרטומי מצרים אמרו שהוא לוקה במים. לכן אמרו לשלח את כל ילדי העברים למים, וגם את ילדי המצרים, כי לא ידעו אם הוא יהיה מצרי או עברי. אז האצטגנינים האלה, האסטרולוגין האלה, משהו ראו. רק לא ראו שהוא לא לוקה במי הנילוס אלא במי מריבה כשהוא מכה בסלע. ובכל זאת אנחנו רואים שהענין הזה שהוא לוקה במים זה כבר היה ידוע, כאילו חָרות מראש, חרות מראש. לכן היתה להם השגה.
למה דוקא לקה במים? היה יכול להענש בדרך אחרת. חשבתי שמשה רבינו גלגול של נח, ונח לא התפלל על רשעי דורו ורשעי דורו נמוחו במים. אז הנה, משה רבינו בא בגלגול. הפעם הוא מסר את נפשו על דורו, ולקה במים ולא נכנס לארץ ישראל – ובארץ ישראל ידוע שלא היה המבול.
מה לגבי אהרן? אהרן הכהן לא נכנס לארץ ישראל. היה הענין של העגל. רש"י מביא מה זו פרה אדומה – תבא אמו ותקנח את מה שלכלך הבן. הבן, זה העגל. האם, זו הפרה. אפר פרה אדומה בא לטהר מטומאת מת, שנגרמה כתוצאה מחזרת הזוהמה בחטא העגל, כי כבר היינו משוחררים מהמות ובגלל חטא העגל זה חזר. אז כמו שאנחנו רואים, הכל מדויק, הכל על פי המשפט, מדה כנגד מדה. ממש מפחיד.
הבאר בזכות מרים. למה בזכות מרים? למה דוקא הבאר ולא משהו אחר? אולי הענין שהיא הלכה ודאגה למשה רבינו התינוק. כאשר הוא הונח בתוך התיבה בתוך היאור, היא, היה אכפת לה ממנו והיא שמרה עליו ורצתה לראות מה קורה אתו. ואחר כך היא הציעה לבת פרעה את אמא של התינוק, את יוכבד, שתניק אותו. אז היא הצילה, עזרה להציל, דאגה לו בענין המים – וזכינו לבאר המים בזכות מרים.
מיתתו של אהרן, מביא רש"י, היתה מיתת נשיקה. ה' פתח לו מערה, משה אמר לו 'היכנס, שכב על המיטה'. היתה שם מיטה מוצעת, והיה נר ושולחן. אמר לו לסגור את העיניים, לסגור את הפה. וככה הוא נפטר. משה רבינו התאוה למיתה הזאת. מעניין, נכון? מה זה משנה כביכול איך אדם מת? הכל משנה, כל דבר. באמת יש לכל דבר משמעות.
ולמה זכה אהרן לכבוד הגדול הזה? אולי מדה כנגד מדה: הוא דאג לשלום בית, לשלום בין אדם לחברו, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", אז הוא שכב על המיטה בשלום, במערה כמו בתוך בית – זה השלום בית שהוא השכין בין בעל ואשה. ולכן בכו אותו גם הנשים וגם הגברים שלושים יום, הצטערו על אהרן איש החסד.
ככה אפשר להתעמק בכל דבר ודבר. ואין דבר מיותר, רק "גַּל עֵינַי", כן? שה' יתברך יראה לנו מנפלאותיו בתורה שלו, בפרד"ס התורה. פלא פלאים! פלא פלאים. פלאי פלאים תורתו יתברך – והנהגתו. ואיפה בן אדם...? מה אנחנו? במה אנחנו עסוקים? מה אנחנו מבינים? "מה אנו מה חיינו"?
כן. ואנחנו בענין של התחלת כיבוש עבר הירדן: מתחילים לרדת לעולם הזה. בא עמלק – מחופש לכנעני. כן? יש לנו ציווי "בְתַחְבֻּלוֹת תעשה לך מלחמה", וגם ה'לעומת זה' עושה לו תחבולות במלחמה. אנחנו כאן מלמדים את הענין של 'מפת הקרב', הפרטי, הכללי, איך בן אדם צריך להתבונן על הכל לעומק לרוחב, לא לחיות בטפשות, בפשט. ואנחנו רואים שגם הסטרא אחרא עושה אותו דבר – הסטרא אחרא מתארגנת, "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". ועם ישראל גם צריך להתחדד במלחמה, להבין את התחבולות של הצד השני. הצד השני לא תמים. למה הם התחפשו לכנענים? כדי שלא נשים לב שהם בעצם עמלקים.
ובענין הנסים שה' התחיל לעשות, להציל את עם ישראל: למרות התקלות שהיו במדבר, תקלות חמורות וקשות – אבא שבשמים תמיד מרחם על עמו ישראל! זו אחת הטעויות שיש לשונאי ישראל, שהם חושבים שאם עם ישראל חוטא או עושה כל מיני דברים, אז "סר צִלָּם" כביכול, רחמנא לצלן. אין מצב כזה. אבא שבשמים נשבע לאבותינו הקדושים: הוא לא ימיר את עמו, הוא לא ימיר את תורתו.
ואם עם ישראל חלילה עושים משהו לא לפי רצונו, אז הוא מעניש. ולא מעניש במכות אכזריות בדרך כלל, אלא אם כן יש זמנים קשים מאד, קשים מאד, כמו למשל בשואה, בחורבן הבית – שזה בעצם הצטברות של הרבה 'דינים', הצטברות של הרבה דינים שבאים לכפר על הרבה מאד עוונות וענינים וגלגולים. זה לא לפי הפשט. לפי הפשט אי אפשר להבין מה חטאו מה פשעו. אבל כאשר מצרפים את העוונות מגלגולים קודמים של הפרט ושל הכלל, אז מבינים שלפעמים ה' יתברך נותן מכה אחת קשה מאד וזה מכפר על עם ישראל. והוא לא מחליף את עמו. והוא ממשיך לעשות לנו נסים. "בכל צרתם לו צר" – הוא תמיד, אם יש לנו צרה, אצל ה' יתברך זו גם צרה, והוא מנסה לחלץ אותנו.
וזה מה שהיה, כן? בנס של המלחמה, שההרים נצמדו והרגו את השונאים משני צדי הוואדי. תקראו שם בפרשה. הם חשבו שבמלכודת הזו הם יפגעו בעם ישראל. והם ממש במה שהם זדו – שם הם נפגעו. ועם ישראל בכלל לא ידעו. רק בזכות הבאר, שירדה לוואדי והעלתה משמה את כל הזוועות שנגרמו לשונאים, המתים, הדם – אז הבנו מה הנס שה' עשה לנו.
אם היינו מתנהגים יותר כראוי במדבר, אז הארץ היתה נכבשת לגמרי מעל הטבע, בלי שום צורך אולי בכלל להילחם באף אחד בשום ענין. הכל תלוי – איך כתוב? "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירַחֲקוך".
וגם בפרשה אנחנו רואים את ההסתלקות של אהרן, קודם של מרים, ושל אהרן, שהם הגנו על הדור. הסתלקו ענני הכבוד, ולכן עמלק בא. כביכול הוא חשב שיש פה רגע של חולשה. תמיד השונאים מחשבים – אולי יש איזה רגע של חולשה בעם ישראל, "הבה נתחכמה לו", כן? "אלקיהם של אלו ישן". זה מה שהיה במצרים, ובכל דור ודור.
אבל רחמיו של ה' יתברך על עמו ישראל הם אין־סופיים. אהבתו אין־סופית, "כרחם אב על בנים". ותמיד הוא מציל אותנו, למרות שלא תמיד אנחנו 'עומדים בתקן' כראוי. אז החשבונות האלה לא תופסים. ובכל זאת – כן. הרעת 'תנאי השירות', כמו שאני קורא לזה, היתה: הסתלקו העננים, הסתלקה הבאר. אחר כך הכל חזר בזכות משה רבינו. אבל כבר כשמתחילים את הכיבוש, המן גם נפסק, מתחילים להיכנס להנהגה בתוך הטבע, מעל הטבע בתוך הטבע, בדרגה יותר נמוכה מההנהגה במדבר. קשה.
גם בסוף כשמסתלק משה אז יהושע מכניס. זה בכלל מַעֲבר מההנהגה של משה להנהגה של יהושע. זה מעבר מאד לא פשוט, מאד לא פשוט. הזמנים האלה שמסתלקים גדולי ישראל – ואין תמורתם. כן? בימינו, אני מדבר. מסתלקים זקני הצדיקים, זקני הרבנים, ואין תמורתם. זה זמן מסוכן. זה זמן של חולשה. אבל "לא אלמן ישראל"!
ה' יתברך שומר על עמו כבבת עינו. אנחנו רק צריכים לעשות תשובה: תשובה שלמה, תשובה לשם שמים, תשובת כל העולמות כולם, תשובה – תשוב ה"א. ותבוא הגאולה בעזרת ה' במהרה ברחמים.
בענינים האלה של מדה כנגד מדה, כדאי לראות מה שאומר רש"י שם, כשהוא מפרש את עניני הפרה אדומה. מביא כמה ענינים, למה היא נעשית על ידי הסגן וכו'.
ולכן בן אדם צריך לדעת להיזהר, כן? אמרו במשנה "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אנחנו הקטנים, הדלים, אומרים: לא רוצים להגיע למקומו – אז לא רוצים לדון. ובן אדם בקלות דן, בקלות מכפיש, בקלות לא שומר על לשונו.
"שֹׁמֵר פיו ולשונו שֹׁמֵר מצרות נפשו" – זו המדה כנגד מדה: בן אדם שומר שלא לדון את השני, אז מרחמים עליו מהשמים גם. יש מדה בהנהגתו יתברך שהוא 'מעלים עין מסוררים', מעלים עין מסוררים. רק אם יש מקטרגים, אז העין לא יכולה שלא להסתכל. כן? יש ביטוי כזה שלפעמים יש איזה שלטון ש'מעלים עין'. מישהו עשה איזו עבירה – 'מעלימים עין', מסתכלים לכיוון ההפוך. יש כזה ביטוי עממי. אז זה נראה כאילו מושחת. אולי זה מושחת. אבל בשורש, להבדיל אין סוף הבדלות, יש הנהגה למעלה של 'מעלים עין מסוררים'.
זהו. לעשות חשבון נפש ולהתעמק: להתעמק בתורה, להתעמק במציאות, להתעמק בתיקון. ההתעמקות זו מעלה גדולה מאד! אם אנחנו מתעמקים – יכולים לדייק בבחירה. אם אנחנו חיים בשטויות, ב'חיצוניות דחיצוניות', אז איך נגיע לתיקון? איך נעשה נחת רוח באמת?
אדם צריך להתעמק בכל מה שקורה לו. אין לנו השגה באמת במה שקורה לנו. רק לפעמים יש איזו הארה שאדם מבין משהו. אבל אם אדם לא מעורר – אף פעם הוא לא יזכה, לא תהיה לו אף פעם דעת. "הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בַּהּ, דְּכֹלָּא בַּהּ". אם בן אדם מתעמק – בסוף ה' פוקח את עיניו והוא רואה דברים מופלאים בעזרת ה'.
יהי רצון שכולנו נזכה לעשות נחת רוח, לעבוד לִשְמָהּ!
לחיים! לחיים! לחיים!
להתחזק לעבודתו יתברך.
שבת שלום ומבורכת לכל בית ישראל.
מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
