פרשת וישב תשפ"ג – מפת הקרב במכירת יוסף
שבוע טוב! מה שלומכם? בסיעתא דשמיא בשם ה' נעשה ונצליח!
פרשה מורכבת, עמוקה מני ים, וכמובן במרכזה סיפור מכירת יוסף.
יוסף לא היה חייב להימכר. אם נגזרה גזירה שעם ישראל ירד למצרים ולא היתה ברירה – יכלו לרדת על פי איזו גזירה של רעב או משהו, היו כולם יורדים ביחד. ולכן השבטים כמובן נדרשו לגנאי ונענשו, וגם באו בגלגול בעשרת הרוגי מלכות. ככה אני פתחתי את השיעור, ועכשיו ננסה לארגן את הכל על פי 'דרך עץ החיים', ותן חלקנו בתורתך!
כן, אז ככה: יש את התכנית של הקדוש ברוך הוא יתברך שמו לעד, ויש, להבדיל, את הסטרא אחרא, 'היצר הרע הכללי' אנחנו קוראים לו, שמתפקידו לנסות להחטיא את הפרט ואת הכלל ולהחריב את העולם. ויש את היצר הפרטי של כל אחד ואחת בעם ישראל, ויש את היצר הטוב כמובן – ואת הבחירה בין טוב לרע.
התכנית של ה' יתברך מתגלגלת בכל מקרה. העולם יגיע לתיקון בכל מקרה – השאלה אם על ידי ענשים ויסורים או על ידי הרווחה ובשמחה ובקידוש ה'. זה הכלל שקיים מאז שנברא העולם ועד סוף תיקון העולם. הכל רצף אחד. כל ההיסטוריה, זה הכל רצף אחד, זה לא 'תקופות', זה לא כלום... זה משתלשל וזה מתגלגל. והעולם הולך ונִתְקן, בגלוי ובסמוי, אם יש 'הסתר פנים' – בסמוי, אם יש 'גילוי פנים' – אז רואים שיש דין ויש דיין וכן הלאה.
אלו כללים חשובים שצריך לזכור. בכל סוגיה יש את הבחירה בין טוב לרע – היצר הרע רוצה, כמו שאמרנו, להכשיל ולמנוע את השפע, וה' יתברך רוצה להציל ולקדם את התכנית, שהיא בכל מקרה מתקדמת. זו אותה תכנית, זו אותה 'עלילה'. "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", הדברים נגזרים ויש בחירה איך להתיחס אליהם ומה לעשות אתם.
וכאן יש לנו בפרשה 'מפת קרב' שמורכבת ממפת הקרב של השבטים, שבטי ישראל, בינם לבין עצמם, בינם לבין יוסף הצדיק. יש את מפת הקרב של יוסף הצדיק. יש את מפת הקרב של יעקב אבינו והיחסים שלו עם יוסף, עם השבטים. כל אחד עם הנסיונות שלו. כולם צדיקים, אבל צדיקים יש להם גם נסיונות. אם לא היו להם נסיונות, הם כבר לא היו פה, הם כבר היו מסיימים את התיקון. ויש צדיקים שהם נמצאים פה לתיקון עולם, לאו דוקא לתיקון הפרטי שלהם. אם הם כבר סיימו לתקן את עצמם, לפעמים הם באים לתיקון עולם במלכות שד"י.
וכל אחת מהקבוצות האלה – כן? יעקב, יוסף, השבטים – מנתחת את המציאות בצורה אחרת. יצר הרע הכללי, הסטרא אחרא, נכנס בתוך התמונה הזו כדי להביא למכירת יוסף, מכירת יוסף או קודם כל להרוג את יוסף, שזה לא עלה בידם, אבל למכור אותו לעבד, ל"עֶרְוַת הָאָרֶץ" מצרים, במקום שישפיע בקדושה ויהיה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה – שיהיה חלילה יחוד של הצד השני, לשעבד את ה'יסוד', להוריד שפע לסטרא אחרא. וזאת התכנית של הסטרא אחרא, והיא הצליחה.
אנחנו יודעים מהאר"י הקדוש שהיה צריך לרדת למצרים כדי להעלות את הניצוצות של אדם הראשון – שהוא פרש מאשתו ק"ל שנה, והניצוצות שנפלו ממנו נפלו למצרים. ולכן היינו צריכים להשתעבד שמה "בחֹמר ובלבנים", כדי לתקן את זה. אבל אם היינו עושים תשובה מַסְפקת והאחים לא היו מוכרים את יוסף – יכול להיות שלא היינו צריכים לרדת, או שאם היינו צריכים לרדת למצרים, זה היה הכל בטוב ובנעימים ולא על ידי שעבוד וקושי. ככה משתמע מתורת הקבלה.
ו"מה אנו מה חיינו". אנחנו, אין לנו תפיסה והשגה לא ביוסף, לא בשבטים ולא ביעקב אבינו, כלום... אבל "תורה היא וללמוד אני צריך", אנחנו מזה צריכים משהו ללמוד לעבודתו יתברך, וזה העיקר – כן, ש'אם הם כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם הם כבני אדם אנחנו כחמורים'. אז אין לנו באמת תפיסה והשגה, גם בכל העלילות של ה' יתברך אין לנו ממש תפיסה והשגה, חוץ ממה שהוא מגלה בתורה ולנביאים הקדושים – זה מה שאנחנו יכולים להגיד.
אבל בתוך העולם המורכב הזה, טוב ורע, שיש בו הסתר פנים וגילוי פנים והכל משמש ביחד לכבודו יתברך – אנחנו צריכים לנסות למצוא לנו את הכללים, לנתב את דרכנו. לכן אנחנו מנסים ללמוד.
אם לא נהיה בקיאים במלחמת היצר הפרטית של כל אחד עם היצר שלו ובמלחמת היצר הכללית כנגד היצר הכללי, כן, כלל עם ישראל – ננָּזק חס ושלום, כי אם לא מבינים את המלכודות ולא מבינים את המלחמה... "בתחבֻּלות תעשה לך מלחמה", יש ציווי. "בא להרגך השכם להרגו". עם ישראל צריך להתמודד עם המציאות ולברר אותה ולתפקד לשם שמים, כפי שראוי לממלכת כהנים וגוי קדוש. אז אנחנו חייבים להיות כמה שיותר מבינים במה שקורה.
כמו שאומר רבינו הבעש"ט הקדוש והאהוב זי"ע – יש בעיה של מדות, ויש בעיה של דעות, מדות, דעות, דעות מעורבבות טוב ורע, מדות טובות, מדות רעות. ואנחנו הקטנים מוסיפים שהיצר הרע משתמש בדעות ובמדות – גם הטובות וגם הרעות – במלחמה, כדי להכשיל את הפרט ואת הכלל. וכאן הוא הצליח. בפרשה אנחנו רואים שהוא הצליח.
יעקב אבינו אהב את יוסף יותר משאר האחים ונתן לו כתנת פסים, וגם כן מסר לו את כל החכמה שלמד אצל שם ועבר. אז כתוב: מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, והפנים של יעקב ושל יוסף היו דומות. ולא נשכח שיוסף הוא הבן של רחל, שהיא עקרת הבית ויעקב אהב את רחל, וזה הבן שלו. ושכשנולד יוסף אז הוא הרגיש שהוא יכול כבר לחזור ולהתמודד עם עשָׂו. כבר אמרנו שהוא, יוסף – השט"ן של עשו, שעשו עתיד ליפול בידיהם של בניה של רחל. אז יש פה יחס מיוחד.
מה ההבדל בין ה'יסוד', שזה יוסף, לבין שאר השבטים? – שה'יסוד', מתנקזים בו כל ההשפעות של כל הספירות, והוא גורם ליחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה, הוא המשפיע את השפע, הוא המשביר. ולכן זו לא ספירה רגילה, היא בחינת זכר, כשהשבטים הם כולם בחינת נוק'. ככה מובא בספרי הקבלה. אז מובן שיש פה משהו מיוחד.
מתפקיד ה'יסוד' לתקן ולבדוק אם השפע שעובר דרכו הולך למקום המתוקן או לא. נראה לי, לעניות דעתי, שזו היה כוונתו הפנימית של יוסף – לבדוק שהשבטים מתנהגים כראוי, ואם הם לא כראוי הוא לא ישפיע להם את השפע שצריכים לקבל, ולכן היה 'ביקורתי' כמו שאומרים היום, ומה שהוא היה רואה היה מספר לאביו. ולא הכל הוא ראה נכון.
צריך להיזהר כשאדם רואה דברים – להיות בטוח מאד שמה שהוא רואה זה נכון ומדויק. והנקודה הזו היא נקודת החולשה של כל המלחמה פה, של מפת הקרב הכללית של הפרשה: האם מה שרואים זה המדויק והנכון, או לא? והאם הכוונות שאנחנו מייחסים לזולת, הכוונות הלא טובות – הן נכונות, או לא? מה ההשגה שיש לנו בפנימיות של הזולת?
במעשים לפעמים יש לנו השגה. אם אנחנו רואים מישהו שגונב כסף – הנה, ראינו אותו, הוא גנב, זה לא הכסף שלו. אבל אולי הוא גנב את הכסף הזה, לא יודע, לאיזה צורך של פיקוח נפש או משהו, אנחנו לא יודעים. אולי הכסף הזה גנוב והוא גנב אותו על מנת להחזיר את זה לבעלים, אנחנו לא יודעים. אולי הוא גנב את הכסף כי ידע שהבן אדם הזה הולך עם הכסף הזה לקנות נשק ולרצוח אנשים, אנחנו לא יודעים. אנחנו רואים שהבן אדם גנב את הכסף – וכבר דנים אותו.
ולכן צריך להיזהר מאד מאד מאד לפני שמוציאים דיבה על מישהו – מה באמת כוונתו? מי הבן אדם הזה? למה הוא מתכוון? האם זה כמו שנראה לנו? נכון שרק ה' יתברך בוחן כליות ולב. ובכל זאת, צריך להיות זהירים מאד לפני שפוסלים מישהו.
אז יוסף פסל בעצם את השבטים, כי ראה בהם כמה דברים של דופי – שהוא חשב שהם נכשלים עם בנות הארץ, בנות כנען, והוא חשב שהם אוכלים אבר מן החי, והוא חשב שהם מתייחסים לא יפה לבני השפחות, קוראים להם 'עבדים'. ויכול להיות שהוא גם ראה, ולא רק חשב – אבל היה להם הסברים על פי הקבלה למה שהם עשו, איך הם עשו. בכל אופן הוא הלך והוציא דיבה.
ה'יסוד' – זה 'ברית קודש', הברית והפה. בתוך הפה יש את הלשון, זה גם כן ענין של ברית. צריך לשמור על הפה ולשמור על היסוד. שני הדברים קשורים. מי שפיו נקי, אז הוא גם שומר בדרך כלל את היסוד, וגם הפוך. אז צריך להיזהר מאד. יוסף לא נזהר. היינו קוראים לזה בלשון של ימינו, 'הוא הרגיש בנוח' ללכת להגיד לאבא "תראה מה הם עושים", כי הוא ראה שזה התפקיד שלו, כמו שאמרנו, ככה להערכתי.
השבטים דנו אותו בתור 'קליפה', חשבו שיוסף קליפה. ככה מובא בקבלה. מה זאת אומרת? – מאברהם יצא ישמעאל, מיצחק יצא עשו, אז הם חשבו שיש קליפה כנגד 'הקו האמצעי', שזה יעקב אבינו. ויעקב אבינו לא יצאה ממנו שום קליפה, כולם היו צדיקים.
אבל בגלל שהוא היה מוציא דיבה, 'מרגיש בנוח', בא ומספר חלומות של גדלות שמראים שהוא רוצה להשתלט – הם גם ראו ברוח הקודש שלהם שעתיד לצאת ממנו ירבעם בן נבט, שחטא והחטיא את ישראל – אז הם רצו לחסל אותו, איך אומרים? 'לחסל אותו כשהוא קטן', למנוע מזרעו לבוא לעולם. הם לא התיעצו עם יעקב אבינו. אז הם הסתכלו וראו דברים נכונים אבל גם לא נכונים, ונתנו לזה פירוש משלהם, פירוש 'לחומרא' מאד. כבר "לא יכלו דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" – לא יכלו להסתכל עליו, לא יכלו לדבר אתו כבר. כבר נמאס להם.
וגם קינאו. תמיד כשמתעוררת הקנאה בן אדם צריך לעצור, לבדוק את עצמו טוב טוב טוב טוב, כי הקנאה, השורש שלה זה הנחש הקדמוני, והיא הביאה חורבן לעולם. יש קנאה מתוקנת, זו קנאה לשם שמים, קנאת ה' צבאו"ת. וגם שמה צריך להיזהר, כי יש תנאים מדויקים לזה, ולא כל אחד יבוא ויעשה 'מעשה פינחס' ויחשוב שהוא קנאי.
ואין כמו אליהו הנביא זכור לטוב – ובגלל שהיה קנאי מדי, ה' יתברך העביר אותו מתפקידו ומינה את אלישע הנביא במקומו. אם נמשיל משל, אז יש אש מחממת ומבשלת – שזה דבר טוב, ויש אש שורפת ומכלה – שזה כבר מעבר למדה, וזה לא טוב. אז צריך זהירות. אז גם השבטים ראו, ולא ראו נכון.
יעקב אבינו ידע שהם מקנאים בו, ידע שהם שונאים אותו, ובכל זאת שלח אותו לבד לשכם. גם שכם – מובא, מביא רש"י הקדוש – מקום מועד לפורענות, מקום סכנה. עד היום, שלא נדע, זה מקום סכנה, לפחות ליהודים. אז יש מקום סכנה, צריך להיזהר במקום סכנה, השט"ן מקטרג. אם יש לו זכויות, נעשה לו נס – אבל מנקים מזכויותיו.
מקום סכנה, זה, לפי עניות דעתי, זה יכול להיות מקום קבוע או מקום משתנה, בהתאם לנסיבות. אז צריך להיזהר. והוא הלך לשם לבד.
"את אַחַי אנכי מבקש" – הוא מדד בלבו וחשב שהם אחים שלו. 'אה... אז יש סכסוכים קצת בין האחים, איך אומרים? אחד עוקץ את השני. אבל לא יקרה כלום. הכל בסדר'. מי חושב על דבר כזה שיהרגו אותו הצדיקים האלה? או שימכרו אותו לעבד? זה לא נתפס בשכל בכלל.
לכן אמרתי שיש דברים בפרשה עמוקים מני ים, שאם ניכנס אליהם לא נצא... אז אנחנו לפי דלות הבנתנו עוסקים בה תמיד כדי למצוא נקודות להתחזק בעבודת ה' – זה הענין, לא להבין נסתרות. מי יכול להבין נסתרות...?
אז אנחנו רואים, אם כן, שגם יעקב אבינו עשה כמה דברים שגרמו שירדנו למצרים: אהב אותו יותר מאת שאר האחים – בעיה. יכול להיות שבן אדם אוהב את אחד הילדים יותר מהאחרים, בטבע זה יכול לקרות, יש לו יותר נחת או משהו – אבל הוא לא צריך להראות את זה, בטח, בשום אופן, לאף אחד! אוי ואבוי. נתן לו כתנת פסים, וגילה לו את כל הסודות, וגידל אותו. הוא היה הקטן. זה גרם לקנאה.
אולי יעקב חשב שלא שולטת בו עין הרע, בגלל שהוא מסר נפשו כשפגשו את עשו, הוא הסתיר את רחל, אז זכה לענין הזה שלא שולטת בו עין הרע. אז אולי הוא הסתמך על זה. אבל בנוהג שבעולם כשלוקחים מישהו ומגדלים אותו ככה, והוא עוד הקטן – זה נגד ה'היררכיה הטבעית'. וזה המשיך, הענין הזה. יש פה בעיה של ההיררכיה בעם ישראל – מי בראש? ה'יסוד' או ה'מלכות'? זה מה ששאל ירבעם בן נבט: "מי בראש?"
תראו איזה דבר, איך הכל מדויק! ה'יסוד' הוא המשפיע, הוא הזכר. אז נראה שהוא צריך להיות בראש. אבל ה'מלכות', זו "אשת חיל עטרת בעלה", היא עטרת בעלה. לעתיד לבוא ה'מלכות' תעמוד בראש, זה "בן ישי בראש".
אז יש מחלוקות כאלה עמוקות עמוקות בסוד התפקיד, בסוד ההיררכיה. מאד מעניין, ומפחיד, ומסוכן. וזה לא יתברר עד סוף התיקון. רק בגאולה השלמה הדבר הזה יתוקן על ידי המשיחים. "ועלו מוֹשִׁעִים בהר ציון לִשְׁפֹּט את הר עשָׂו" – "מוֹשִׁעִים", ביחד. ויהיו לאחדים בידו של ה' יתברך, "וְסָרָה קנאת אפרים". כן.
אז יעקב אבינו לא נזהר כראוי, יוסף הצדיק הרגיש בנוח, סמך על האחוה, "את אַחַי אנכי מבקש". כל אחד, אם נגיד את זה בלשון צבאית, 'התבצר בקונספציה שלו', כמו שביום כיפור – לא יודע אם אתם מבינים בעניני מודיעין, אני גם לא איזה מומחה, אבל מודיעין באופן כללי, כל מודיעין בעולם: אוסף מידע, מנתח אותו, מצייר מגמה, ואחר כך בא עוד מידע – האם המידע החדש מחזק את המגמה או מחליש את המגמה? ולפי מה שקורה ככה מחליטים, האם באמת עומדת לפרוץ מלחמה או לא? – כמו שהיה ערב מלחמת יום כיפור. אז אני הייתי פה בארץ, עולה חדש. אז זה נחרט בלבי חזק מאד, המלחמה הזו.
אם כן, צריך להיזהר שכשכבר משרטטים מגמה – לא תתקבע המגמה הזו וזהו, כמו שהיה במלחמת יום כיפור, הם אמרו: "לא, לא תפרוץ מלחמה. זה רק תרגיל. מקסימום יום קרב", וכל מידע חשוב שבא וסתר את המגמה – התעלמו ממנו, בצורה לא מובנת. ככה אדם, אם יש לו עסק למשל והמגמה של העסק שהוא הולך ומתרסק, אבל פתאום בא לו איזה קליינט טוב, אז הוא אומר: 'מה, הנה, זה השתנה' – או לא? איך מפרשים את מה שקורה? מאד מסוכן, כי הדברים זורמים בחיים, הם לא קבועים. יכול להיות שהמגמה היא שלא תהיה מלחמה, ופתאום יש מלחמה וזה לא תרגיל, זה אמתי. אז מה עשית? התכוננת לאפשרות הזו או לא?
מאז יש בצה"ל 'איפכא מסתברא' – צוות שתמיד טוען הפוך מהמגמה כדי לנסות להיזהר. יפה מאד, אבל בטח זה לא אותו דבר כשיש מגמה שהיא מבוססת על ממצאים, לבוא ולטעון הפוך זה לא ממש מהלב כי אתה יודע שזה לא נכון. אז אני לא יודע אם יש לזה את אותו כח, אין לי מושג.
בכל אופן, יעקב במגמה שלו התקבע, יוסף במגמה שלו התקבע, והשבטים גם כן התקבעו במגמה שלהם. והיצר הרע הכללי, הסטרא אחרא, גרם למכירת יוסף. כמעט גרם למוות של יוסף, אבל מובן שהוא לא יכול לעשות משהו שלא נגזר, ולא נגזר עליו למות ברוך ה'. אבל נגזר עליו כן להימכר לעבד במצרים ולעבור את כל הסיוט שהוא עבר שמה – אצל פוטיפרע, ואחר כך בכלא, וכל ההמשך של הפרשה. ואיך שהוא מדד לאחים שלו מדדו לו.
אלה הכללים שכדאי ללמוד מהפרשה לפי עניות דעתי: לנתח את המציאות, לנסות להבין את המגמה, לעשות 'איפכא מסתברא' – אולי טעינו? אולי זה לא נכון? אולי הבן אדם זה לא מה שאנחנו חושבים? אולי יוסף הוא לא קליפה? אולי יוסף הוא צדיק? אולי הוא טועה? אולי יש לו כוונה טובה? אולי.
גם היום, כשאנחנו עוד בזמן של הסתר פנים, אמנם בעזרת ה' בחבלי משיח, אבל עדיין בהסתר פנים – צריך להיזהר מאד, להיזהר מאד, כי הענין הזה של מחלוקת בתוך עם ישראל – זה ממשיך, והשנאת חנם לצערנו עדיין קיימת, והיצר הרע הכללי בטח שהוא עושה הכל כדי לפגוע באחדות, כדי לפגוע במרקם, כדי לגרום לחורבן – חורבן של עם ישראל, אולי חורבן של המדינה, מי יודע... מה שהוא יכול הוא מנסה. זאת העבודה שלו. זה הג'וב שלו. יש לו תפקיד משמים, השאלה מה בני אדם עושים כדי למנוע את זה.
אז דבר ראשון, להיזהר איך שופטים מישהו אחר, איך שופכים את דמו, איך קובעים שהוא ככה וככה וככה – אולי כן, אולי לא, אולי אתה חושב שזה במאה אחוז, ואולי זה רק בעשרים אחוז וזה לא מאה אחוז?
כל זה דורש ענוה. ענוה. לפני שאתה דן מישהו אחר, תדון את עצמך, ולאהוב את הזולת, לאהוב את השלום, לאהוב את הטוב, לפחד, לשמור על הפה, לא לדרדר את השיחה, לא לדרדר את היחסים, לא לדרדר את האחדות של האומה.
בשואה המזעזעת, אף אחד לא עניין אותו מה הדעות הפוליטיות שלך ואם אתה מושלם או לא. אתה יהודי? יוצא ממך ריח של יהודים? 'יהודי עבר לידך?' זה מספיק... – למשרפות. אז אנחנו צריכים ללמוד את הלקח, רחמנא לצלן, ללמוד את הלקח. מבחינת הסטרא אחרא, כל היהודים אותו דבר. אם היצר הרע הכללי יכול לטרוף את כולם – יטרוף את כולם, לא ירחם על אף אחד, ולא עוזר כלום.
ולכן צריך לעבוד על המדות ועל הדעות ולא למהר להכנס לשנאת חנם ולמחלוקת ולשפיכות דמים. וכל אחד יחשוב: 'אולי בכל זאת השני צודק במשהו? אולי בכל זאת אני צריך לשנות משהו? אולי טעיתי?' מי לא טועה? כל בן אדם טועה. טעית? בסדר. תבקש סליחה, תשנה – נגמר הסיפור. "מודה ועֹזֵב יְרֻחם".
ולא להגיע למצבים מסוכנים, רבותי. בגלל מכירת יוסף ירדנו למצרים ושעבדו אותנו שמה המצרים, ומבחינתם הם לא היו משחררים אותנו לעולם. כמעט נכנסנו לשער הנו"ן של הטומאה. אם אבא שבשמים לא היה מוציא אותנו בחפזון, היינו עדיין משועבדים לפרעה במצרים. מבינים מה זה 'סטרא אחרא'? מבינים מה הכח של זה? זה לא יאמן.
ולכן ה' יתן לנו לב טוב, כמו שאמרו חכמים, לב טוב כולל הכל, ודעת נכונה. ונתחזק כולנו לעבודתו יתברך למען שמו באהבה!
לחיים! לחיים! לחיים!
שבוע טוב ומבורך!
שבת שלום ומבורכת לכל בית ישראל.
מאת כ"ק האדמו"ר רבי פד"ה רחלין שליט"א
