פרשת ויקהל פקודי תשפ"ג – סוד האמנות דקדושה
ערב טוב! שבוע טוב! מה שלומכם? בשם ה' נעשה ונצליח!
אתם יודעים שאני כל פעם מתעסק בסוגיות שלבי נמשך אליהן, לכן אנחנו קוראים לזה "ותן חלקנו בתורתך".
ה' יעזור.
אז יש כאן את כל ההוראות לבנית המשכן והכלים. ומה שתפס את לבי – שבכל פעם כתוב שעם ישראל עשה מה שצריך, "עֹשֵׂי המלאכה" עשו מה שצריך, משה רבינו עשה מה שצריך, במלים שלי, את כל מה שה' ציוה. עם ישראל הביאו מעל ומעבר את הנדבה, את התרומה, להקמת כל הענין של המשכן. פלא פלאים.
אז זהו, שזה לא מובן מאליו. בכל ציווי – יש את הציווי עצמו, אחר כך יש את הביצוע המעשי, הטכני, ויש את הליווי הפנימי של מי שמבצע את המעשה. יש פה, אפשר לקרוא לזה ככה, 'שרשרת פיקוד': משה מקבל משמים, ומעביר הלאה לחכמי הלב ולכל האנשים עושי המלאכה, ולכלל עם ישראל, ולבצלאל וכן הלאה. וכל אחד מקבל על עצמו לעשות את השליחות שלו, את העבודה שלו.
טוב. האם בסוף כל המהלך הזה תשרה שכינה בסוף כשהם מקימים את המשכן, או לא תשרה שכינה? במה זה תלוי?
בן אדם אחד לומד תורה – שורה עליו שכינה, רוח הקודש, ובזמן המתאים גם נבואה. בן אדם אחר לומד תורה – לא שורה עליו כלום, אולי יש לו רוח טהרה, רוח קדושה, שמח בעבודת ה', מתרגש... אז מה ההבדל?
החסידים היו אומרים: '"כל העוסק בתורה לִשְׁמָהּ זוכה לדברים הרבה" – אם עסקת בתורה לשמה, איפה ה"דברים הרבה" שלך?' זאת אומרת, איפה הגילוי פנים? איפה הסיעתא דשמיא מעל הטבע? לְמה זכית?
וידוע שהשכינה ורוח הקודש וכל מיני גילויים משמים – לא שורים על אתר פגום, על בן אדם פגום, רק על בן אדם שלם. כנ"ל, השכינה לא שורה במשכן או בבית המקדש אם אין זכות. יכולים להקים בית מקדש, הכל לפי המדות, הכל לפי החמרים, הכל בדיוק בדיוק לפי מה שצריך – ולא שורה שכינה, כמו שהיה בבית שני. בבית ראשון למרות שלוש העבירות, שרתה השכינה. בבית שני למרות שלא היו ככה שלוש העבירות, אבל היתה שנאת חנם – לא שרתה שכינה, ונחרב הבית, והגלות נמשכת עד היום, עד הגאולה. נורא ואיום.
זאת אומרת שבהשתלשלות הזו: מהציווי שמקבל משה עד הביצוע של כל השליחים השונים, כולל כל עם ישראל שמביא את החמרים, כולל עושי המלאכה – הכל הכל הכל צריך להיות שלם, קדוש, עניו, טהור, לשם שמים! – כדי שבסוף משה יקים את המשכן ותשרה השכינה. ואם אין זכות לכל הדור ולכל הממונים על כל התפקידים, אם הם לא עשו את העבודה לשמה, אם זה מעורבב – השכינה לא תשרה.
למשל בצלאל, דוגמא, אם בצלאל היה אומר: "וואו, אני גדול האמנים בעולם. פשש... 'אין עלי'. תראו איזו עבודה אני אעשה לכם...", זאת אומרת, היה מתגאה – זה היה מקלקל את הכל. ה' יתברך מילא את כל החכמים האלה רוח חכמה, 'חכמי לב', זאת אומרת, הביא להם השראה מלמעלה בדיוק איך לעשות כל דבר ודבר.
מילא משה רבינו, גדול הנביאים – הוא מקבל משמים את הנבואה ואת הציוויים 'פנים אל פנים' מה צריך לעשות – אבל ממנו והלאה יש פער עצום, גם לעושי המלאכה, ובכלל, לכלל עם ישראל שצריכים להביא את החמרים למלאכה, פער עצום. אבל בגלל שעם ישראל הביאו אפילו יותר ממה שהיה צריך, בלב שמח – אז זה דבר גדול עצום ורב. הביאו בשמחה הכל. וגם עושי המלאכה, ברוך ה', עשו לשמה ולא התגאו.
אתם יודעים שאני גם כן בין השאר עוסק באמנות, גם שר גם מנגן גם מלחין גם מצייר, אז אני קצת מתמצא בזה. היום יש דיבורים על 'מה זו אמנות?', כל אחד ממציא מה זו אמנות. אנחנו לא מבינים באמנות הכללית אלא באמנות של קדושה, על פי ההלכה, על פי התורה. אז הנה אמנות של קדושה – זה בצלאל. הנה אנחנו רואים שהוא מקבל השראה מהקדושה, מרוח הקודש, איך לעשות את המלאכה, לכבודו יתברך.
אז 'זה לעומת זה' – האמנות שהיא לא על פי התורה ולא על פי הקדושה מקבלת מהסטרא אחרא. זו גם השראה, אנשים אומרים 'השראה', אבל זה השראה מאלהים אחרים, זה השראה מההפך מהקדושה. וככה זה נראה גם, גם העוסקים במלאכה וגם המלאכה עצמה, רחמנא לצלן.
הכל בא משמים, כל דבר. כל מה שיש בעולם שאנחנו רואים, וגם מה שאנחנו לא רואים – הכל משמים. כך למדָנו רבינו הבעש"ט הקדוש. הכל בהשגחה מופלאה. אבל כל אחד מושך לפי שורש נשמתו, לפי תפקידו ולפי קלקולו או תיקונו. אנשים היו קדושים, אז משכו מלמעלה סיעתא דשמיא מהקדושה, ולכן בסוף שרתה השכינה. אם אנשים חלילה מקולקלים, אז הם מושכים קלקול, מעורבב, מעורבב... וככה זה נראה בהמשך. ולכן 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו'.
גם בלימוד תורה זה אותו דבר: יש אדם שלומד לִשְׁמה, ויש בן אדם שלומד 'מעורבב' – בשביל הכבוד, בשביל הכיף, בשביל הענין, בשביל הסקרנות, בשביל העולם הזה, בשביל העולם הבא, בשביל הכסף, בשביל הקריירה, בודאי גם מעורבב בזה יראת שמים ורצון לעשות רצונו יתברך, אבל כמה מזה וכמה מזה? כמה הכלי טהור? כן? 'פך השמן שלא נטמא', כי האור מצטייר לפי הכלי. 'זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המות', רחמנא לצלן. מה זה "זכה"? "זכה" – אם הוא זיכה את עצמו, אם הוא זיכך את עצמו, אם הוא עבד לִשְׁמה.
וברוך ה', כל מלאכת המשכן על כל פרטיה, הכל היה 'נקי' לשם שמים, ושרתה שכינה, פלא פלאים. בחומש ויקרא ימשיכו הציוויים על הקרבנות. בכלל, המשכן היה חידוש, עבודת הקרבנות. זה היה חידוש כדי לכפר על עם ישראל, פלא פלאים!
אז יש כל מיני אנשי אקדמיה שאומרים: 'כן, עבודת הקרבנות... גם יש באומות עבודת הקרבנות' – להבדיל, "זה לעומת זה": אנחנו עובדים את אבא שבשמים, את ה' יתברך, בורא עולם, אחד יחיד ומיוחד, ומעלים על ידי עבודת הקרבנות את כל חטיבת דומם־צומח־חי־מדבר, מעלים אותם לשורש לכבודו יתברך. מי שעובד עבודה זרה ויש לו קרבנות – הוא מעלה את הקרבנות לעבודה זרה.
אז מי שלא מבין, זה נראה לו כביכול דומה. זה לא. 'זה לעומת זה', זה לא דומה. גם אנשים נראים דומים. אתה רואה אדם צדיק ואדם לא צדיק, יש לשניהם אזניים, עיניים, פה, אוכלים, שותים – זה נראה אותו דבר, אבל זה לא אותו דבר.
השאלה היא את מי עובדים, למה עושים, מה הכוונה הפנימית, ולְמָה משתייכים, וגם מה שורש הנשמה – כי יש לאומות העולם שורש אחר, ויש להם תפקיד אחר, שבע מצוות בני נח, וליהודים יש תרי"ג מצוות. ולכן אי אפשר להשוות בכלל את עם ישראל לפולחנים או כל מיני ענינים שיש לאומות העולם. כל אחד מה שהוא עם מה שהוא.
אז יש פה חידוש גדול בעבודת הקרבנות במשכן – שזה בא לכפר על עם ישראל מצד אחד, להעלות את הניצוצות, רפ"ח ניצוצין שנפלו בקליפה ב'שבירת הכלים' מצד שני, ומצד שלישי, לגרום על ידי זה ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה והורדת שפע גשמי ורוחני – זה המינימום, והמקסימום – השראת השכינה, זאת אומרת, התגלותו של ה' יתברך במשכן או בבית המקדש.
כמובן, ה' יתברך אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, אז איך הוא מתגלה? – הוא מתגלה על ידי איזה שהוא סימן. למשל, בזמן המשכן היה ענן יורד וממלא את המשכן, ומשה רבינו לא היה יכול להיכנס לאהל מועד בגלל ששרתה השכינה. כיוון שאנחנו בתוך גוף גשמי, עולם גשמי – אז ההופעה האלקית מופיעה בדרך כזו שתהיה לנו השגה, "זה א־לי וְאַנְוֵהוּ", שתהיה לנו השגה שזה באמת בורא עולם, ולא משהו אחר, כמו שהיה בעגל שהזכרנו בפרשה הקודמת, כשהוא הראה להם, השט"ן הראה להם כביכול מטתו של משה רבינו, זה היה כזב.
אז יכולים להיות גם גילויים כאלה מצד הכזב, כמו שהיה לחרטומי מצרים, שבהתחלה משה רבינו עשה את האותות – גם הם חיקו על ידי כישוף את האותות. אז זה כישוף, אלה לא אותות אמתיים, זה לא מהשמים, עד שהם הבינו בעצמם והודו שזו "אצבע אלקים" – "זה לעומת זה".
אז זהו. אז זה חידוש עצום. המשכן, זה חידוש עצום. החשיבות של בית המקדש – אי אפשר לשער בכלל, למרות שכתוב בגמרא ובכמה מקומות מה ההבדל בין זמן שהבית היה קיים לבין כשנחרב, מכל מיני בחינות ותופעות: גם הנסים שהיו שמה הגלויים והקבועים, וגם בכלל, טעם הפירות ושאר דברים. אבל עיקר הענין הוא שרואים את נוכחות בעל הבית בעולם. בעל הבית – הבורא יתברך. השכינה היא קצה התגלותו. 'שכינה' מלשון לשכון, "שוכן עד". ולכן זה זמן של גילוי פנים לעיני העולם, בזמן ששורה השכינה בבית המקדש בקדש הקודשים. זו 'חותמת' שעושים את רצונו יתברך.
ויש איזה מנעד: מהרגע ששורה השכינה עד שחלילה מסתלקת השכינה בגלל העוונות – יש איזה מנעד. כל עוד שבית ראשון היה במנעד – החזיק, למרות שהיו דברים נוראיים. כשזה עבר את הגבול, נחרב הבית. בית שני אותו דבר, זה החזיק, למרות שלא היתה השראת השכינה בגלוי, אבל הבית החזיק, עם ישראל היה על אדמתו. כשעברנו את הגבול – נחרב הבית, ועם ישראל יצא לַגלות. 'גלות', זאת אומרת שנמצאים במקום שזה לא המקום שלנו. זה לא התפקיד שלנו להיות בחו"ל. זה לא המקום שלנו להיות בחו"ל. "ממלכת כהנים וגוי קדוש" זה בארץ ישראל, זה בבית המקדש.
אז גם היום, שעדיין לא זכינו לגאולה השלמה, עדיין אנחנו לא בדרגה הראויה לזה, אנחנו בדרך... מתקרבים לַמנעד, המנעד הזה שמתחילה בו השראת השכינה בעזרת ה' בגאולה השלמה, עד שיורד בית המקדש מוכן מן השמים כנראה – יש מחלוקת על זה, אנחנו מקוים שירד מוכן, מתפללים על זה – ואז יש השראת השכינה לעולמים, וה' יכחיד את כל הרוע והרע ויצר הרע הפרטי והכללי, יש בזה שלבים.
אז אם ירצה ה', אנחנו מתקרבים לשלב הראשון, שזה 'חבלי משיח'. אנחנו כבר ב'חבלי משיח', לפי עניות דעתי הדלה. ולכן בית המקדש יחזור, והשראת השכינה תחזור, כי זה לא איזה פולחן פגני כמו שיש כאלה שאומרים, או משהו פרימיטיבי, או משהו שלא... 'בשביל מה צריך את זה…?' – אלא אלו תנאים כדי שתשרה השכינה לעיני כל העולם ושתתקיים מטרת הבריאה, שהיא ש'נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים'. איך תהיה לו דירה בתחתונים? – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בחינת שכינה, שכינה שורה.
אז השכינה שורה קודם, אם זכו, יש דורות שזוכים – השכינה שורה בצדיקים. ואם לא, אז יש הסתר פנים גדול. ה' יעזור שיהיה גילוי פנים גדול בקרוב ותבוא הגאולה ברחמים! מתוך עבודת ה' בשמחה, מתוך אהבת ישראל, אהבת הבריות, אחדות, ענוה, מדות טובות! דיבורים טובים, מעשים טובים, לב טוב! – זה מה שצריך – לעשות דברים טובים, לשמח את אבינו שבשמים, שהוא רוצה את הלב.
ולכן אנחנו מפיצים את 'דרך עץ החיים', כדי שכל אחד יוכל לבחור בטוב, לצאת מהרע ולהזדכך, שנעשה נחת רוח לשם שמים! "ובא לציון גואל" במהרה ברחמים!
לחיים! לחיים! לחיים! לחיים!
להתחזק בעבודתו יתברך.
שבת שלום ומבורכת לכל בית ישראל.
מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
