פרשת ויחי תשפ"ג – התעמקות בענין הגלות
ערב טוב! שבוע טוב, מה שלומכם? בשם ה' נעשה ונצליח!
פרשה קשה – ההסתלקות של יעקב אבינו ושל יוסף הצדיק ותחילת השעבוד וסוף החומש. יש כמה וכמה ענינים וסוגיות.
קודם כל, נדבר בענין המהות של הגלות: הגלות היא דבר קשה מנשוא. יש גלות פיזית – כשהגוף היהודי נמצא בחו"ל. ויש גלות רוחנית – כשהנשמה של היהודי לא מקיימת את התפקיד האלקי שלה, ומושפעת מהשפעות של הסטרא אחרא במקום מהתורה הקדושה. יש גלות פרטית, ויש גלות כללית. זאת אומרת, מישהו עכשיו בימינו יכול להיות בחוץ לארץ, הוא בגלות, ורוב עם ישראל ברוך ה' בארץ, אז הוא בגלות – זו גלות פרטית. ויש גלות כללית – כמו שהיה במצרים.
גם מבחינה רוחנית – יש גלות פרטית ויש גלות כללית, יש גם גאולה פרטית ויש גם גאולה כללית. הצדיקים הגדולים, עובדי ה' באמת שזכו בחייהם לגילוי פנים, אז גם בחו"ל היתה להם גאולה, גאולה פרטית, בגלל שהיה להם גילוי פנים, רוח הקודש. ויש גאולה כללית. הגאולה השלמה היא רק לעתיד לבוא. גאולת מצרים היא גאולה זמנית, כי אמנם יצאנו ממצרים, אבל אחר כך היה חורבן בית ראשון, גלות בבל, חורבן בית שני וגלות אדום, עד כי יבא שילה בעזרת ה' במהרה.
ויש שלבי ביניים ודרגות בגלות הנשמתית, הרוחנית, הפרטית והכללית. הפרטית, זה של כל פרט. והכללית, זה של כל הדור, כל הדור של עם ישראל.
עם ישראל צריך לקיים את תורת ה' יתברך, את כל פרד"ס התורה לשם שמים, כשהוא שוכן בארץ ישראל. והוא יכול לקיים רק פה את כל המצוות, כי יש מצוות שתלויות בארץ – ועדיין להיות אוסף של פרטים, ועדיין להיות תחת שעבוד מלכויות. גם אנחנו היום בשעבוד מלכויות. אמנם יש מדינה עצמאית, אבל היא משועבדת מכל מיני בחינות לאומות העולם, למעצמות, וכן הלאה. זאת אומרת, המדינה לא ממש יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה, ואם היא תעשה דברים נגד מה שכלל העולם מסכים – יכולים להעניש אותה, מהקל אל הכבד, כי היום העולם מאורגן על ידי חוקים בין־לאומיים ושאר דברים.
אז המצב היום הוא שאנחנו באמת במצב מצוין שיש לנו מדינה סוף סוף, מדינת ישראל – אבל היא לא מתוקנת על פי התורה, ולא כל עם ישראל נמצא בארץ, ולא כל עם ישראל שומר תורה ומצוות, ולא כל שומרי התורה והמצוות בדרגה הגבוהה ביותר, ועדיין יש הסתר פנים – עוד לא זכינו ככלל לגילוי פנים, טרם בא המשיח. אבל אלו סימנים טובים! אנחנו בדרך...
אז הדבר הגרוע ביותר זה הגלות של הנשמה – שהיהודי לא יודע למה הוא יהודי, לא יודע את תפקידו, את מקומו, את מיקומו, ולא נלחם נגד היצר הפרטי והכללי, ולא נדבק באבא שבשמים בכל עת, ולא מקיים את התורה והמצוות כראוי. ובמקום זה יש לו כל מיני מוחין של עצמו, של האומות, סתם חי... למרות שכל יהודי בודאי עושה דברים טובים, אפילו הפושעים שבך מלאים מצוות כרימון, אבל עדיין זו גלות. זו הגלות – וזו הגאולה.
אז במצרים שעבדו אותנו בפרך וקשה מאד, גם פיזית וגם רוחנית. אבל מבחינה רוחנית בכל זאת עם ישראל החזיק מעמד – לא התבולל, לא שינו את שמותיהם, לבושם ולשונם. אלה הפרמטרים של ההֶפך מהתבוללות באומות. יש לנו את הלבוש שלנו, יש לנו את השמות שלנו היהודים ואת שפת הקודש. כל זה שומר על עם ישראל. אז כשאנשים שואלים למה העולם החרדי למשל לבוש בבגדים של פעם ולא כמו כולם – זו הסיבה. אלה בגדים שהם ירשו מאבותיהם באירופה מאות בשנים, וככה שומרים. וגם למה מדברים יידיש? מאותה הסיבה, שעם ישראל דיבר יידיש ברוב המקומות, באשכנז. ולא שינו את שמותיהם.
כמובן, גם זכו לשמור על המצוות ועל התורה. ויש שלא מבינים למה צריך ללמוד תורה – צריך כי אם לא לומדים תורה עם ישראל לא מתקיים, ואם עם ישראל לא מתקיים העולם לא מתקיים, ה' מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. התיקון של כל העולם תלוי בתורה. התורה, זה רצונו יתברך, מה הוא רוצה מהפרט ומהכלל, מעם ישראל ומהאומות.
אז למרות השעבוד המזעזע שעברנו במצרים, בכל זאת היינו לעם, ובכל זאת לא התבוללנו. וכשמשה הגיע, אמנם היה צריך לערוך שם מלחמה עם פרעה, כן? עשר מכות וכל הענינים, אבל העם ידע שצריך לבוא הגואל, ידע את ה'סיסמה' "פָּקֹד יִפְקֹד" שמסר יוסף כאן בפרשה – "פָּקֹד יִפְקֹד", פקידה זה על ידי היסוד, ויוסף צדיק יסוד עולם – אז המסורות האלה עברו, היו משתעשעים משבת לשבת שהם עתידים להיגאל, אז היתה כאן שמירה על עם ישראל מצד ה' יתברך, ידעו את התכנית האלקית שאיזה יום יגיע וה' יגאל אותנו, וכן הלאה.
אז יש הסתר פנים, ויש הסתר בתוך הסתר – שבן אדם אפילו לא יודע שהוא יהודי, או לא יודע מה המהות של להיות יהודי, אולי הוא יודע שההורים שלו יהודים וזהו, תינוקות שנִשְׁבו. מעניין שמוזכר בפרשה, רש"י מביא את יוסף כתינוק שנשבה לבין האומות, וששמר על עצמו והיה צדיק. פלא פלאים.
יש שתי אי־הבנות מעניינות בפרשה: אחת, שיוסף לא הבין למה ומדוע יעקב רוצה לברך את אפרים שהוא לא הבכור ביד ימין, ולא את מנשה שהוא הבכור, ומנסה לתקן את הידיים של יעקב, כי יעקב לא ראה כבר כל כך כי היה זקן. ויעקב אומר לו: 'לא', "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי". 'זה מכֻוָּן. אל תדאג. אני יודע מה אני עושה'. ורואים שיעקב אבינו ידע מצוין מה הוא עושה. הוא ידע את כל העתיד לבוא. הוא אפילו רצה לגלות את זה, אבל משמים הסתלקה השכינה כדי שהוא לא יגלה מה יהיה באחרית הימים.
חשבתי, למה נגרם הדבר הזה? אז אולי מדה כנגד מדה, בקשר לסיפור של יעקב כשהוא נכנס ליצחק, שכבר לא רואה בכלל – ובזכות זה הוציא את הברכות, במקום שיברך את עשו, ברך אותו. זאת אומרת, היה כאן מין בלבול, מין מרמה, כדי להוציא את הברכות מיצחק אבינו. וכאן הנה יוסף בא, ואבא שלו לא רואה טוב, בדומה ליצחק, והוא רוצה לשנות לו את העמדת הידיים. זה אולי. מעניין.
ואי ההבנה השניה היתה כואבת יותר: אחרי הסתלקותו של יעקב השבטים חשבו וחשדו ביוסף שהוא בא לנקום בהם, הוא ינקום בהם עכשיו. וטיכסו עצה ביניהם לומר, 'בוא נגיד לו שיעקב אבינו ציוה שתכלכל אותנו ותסלח לנו על מה שעשינו לך', במלים שלי, כי הם חששו על חייהם והם בעצם לא סמכו על יוסף. כשהם אמרו את זה ליוסף – יוסף בכה. לא ראיתי פירוש למה הוא בכה, אבל לפי עניות דעתי הוא נפגע, כאב לו שעוד פעם חושדים בו.
בעצם, אז מה היה כאן? מה היה כל השנים האלו שהוא היה בסדר אתם ועם יעקב אבינו, עם יעקב אבינו ואתם? – הם חשבו שזה רק בגלל יעקב אבינו, רק בגלל כיבוד אב הוא עושה את כל זה?! והוא לא סלח לאחים? והוא רוצה לפגוע בהם?! אם הוא רצה לפגוע בהם, הוא היה יכול לפגוע בהם.
זאת אומרת שעוד פעם "הם לא הִכִּרֻהוּ", לא הכירו את הפנימיות שלו. מההתחלה ועד הסוף לא הכירו את הפנימיות הקדושה של יוסף הצדיק, יוסף צדיק יסוד עולם, עדיין המשיכו לחשוד בו. זה משהו מהותי! אמנם בסוף השתחוו ואמרו: "הננו לך לעבדים", אבל הפנימיות, למעשה, הם חשדו בו. דברים עמוקים, לא תמיד מובנים.
אולי בגלל העתיד לבוא, שיצא ממנו ירבעם, כי גם יעקב שאל "מִי אֵלֶּה" כשהוא ראה את הנכדים שלו, את אפרים ומנשה – ראה שיוצאים מהם אחאב וירבעם ויהוא, רשעים גדולים, חוטאים ומחטיאים, ונרתע מהם. אז כשיש ראיה רוחנית עמוקה ולדורי דורות קדימה, צדיקים יכולים לראות דברים שבן אדם רגיל בכלל לא חולם עליהם, והוא מגיב במקום – פתאום נרתע. אז נבין קצת, מה זה איש האלקים, מה זה האנשים האלה שאין לנו תפיסה והשגה בהם. אז אולי לכן עדיין חשדו בו.
בברכות, אנחנו רואים הבדל – כמובן זה הכל סודי סודות, כל הברכות, כל הפרשה וכל התורה – אנחנו רואים הבדל בין היחס של יעקב ליוסף לבין היחס של יעקב לשאר השבטים, גם כי היה מלך, וגם נתן לו את שכם וגם בברכות עצמם.
יעקב אבינו מוכיח את הבנים שהיה צריך להוכיח. מעניין שלא את כל כולם הוכיח, רק את אלה שעשו דברים חריפים מטעם עצמם. ויהודה גם פחד שיוכיח אותו על מעשה תמר, ככה מביא רש"י. הוא לא הוכיח אותו על זה כי זה היה מעשה משמים, אבל את שמעון ולוי כן, וגם את מה שעשה ראובן, שהחליף יצועי אביו, גם הוכיח אותו.
ולמה הוכיח אותם לפני שהוא מברך אותם ואחר כך הוא מסתלק לעולמו? כי התוכחה היא כדי שיעשו תשובה ויתקנו ויצטערו. ואיך יברך ילדים שלו שהם לא שלמים מספיק בעיניו? רק כשהוא מוכיח אותם והם מצטערים עוד קצת על מה שהם עשו ועושים על זה עוד תשובה, אז הם כשרים עכשיו לקבל את הברכות של יעקב אבינו – שאלה לא סתם ברכות, כן?
חכמים מביאים שיעקב אבינו זכה להיקבר גוף שלם בארץ ישראל, ויוסף זכה רק שהעצמות שלו נקברו בשכם, זאת אומרת הבשר אֻכַּל בחו"ל, משה רבינו לא זכה להיכנס לארץ לא הבשר ולא הגוף, הוא נקבר בהר נבו. ולכל דבר יש את הסיבות שלו כמובן, וכל מה שה' עושה עושה לטובה.
חשבתי שכתוצאה ממכירת יוסף, יוסף בסופו של דבר היה צריך לתפקד כמלך והוא 'נקבר', אם אפשר לקרוא לזה ככה, במצרים, בהמתנה לגאולה, לגאולת מצרים. כתוב במדרש שהכניסו אותו לתוך ארון והורידו את הארון לתוך הנילוס. כשעם ישראל עומד לצאת ממצרים משה רבינו ניגש לנילוס, כותב על טס של זהב "עֲלֵה שׁוֹר" וזורק את זה לתוך הנילוס, ואומר: 'או שאתה עולה או שאנחנו פטורים מהשבועה שלך', כי הוא השביע את עם ישראל שיעלו את העצמות שלו. ואז צף הארון ולקחו אותו וכו'. אחר כך במדבר, לקחו את הטס הזה וזרקו אותו במעשה העגל, זרקו אותו לאוּר – ומהדבר הזה שכתב שם משה רבינו יצא חטא העגל. זו תוצאה מזה שיוסף נקבר זמנית בנילוס במצרים והיה צריך להעלות אותו, והיה צריך להביא אותו, והיה צריך לכתוב את השם הזה – ובסוף מזה יצא תקלה.
'שור', זה המזל של יוסף. "עלה שור" – באמת יצא שור.
נסתרות דרכי ה'. אי אפשר לדעת! אדם עושה כל כך הרבה דברים בחיים, בכלל הוא לא שם לב. מחשבה דיבור ומעשה, הרוב בידי היצר. פה ושם הוא מתאושש ועושה משהו נקי לשם שמים... כמובן, יש בזה דרגות, כן? לא חושד בכל עם ישראל חס וחלילה. אבל יש דרגות – כמה בן אדם עסוק בשטויות, כמה הוא עובד את ה', כמה הוא שומע בקול הסטרא אחרא, איזה מוחין יש לו, אילו דברים הוא אומר ועושה. בגלות הנוראה הזו שלנו כולנו עושים מה שעושים, איכשהו מחזיקים – אבל לכל דבר יש תוצאות. ככל שהנשמה גדולה יותר – אם היא עושה טעות כל שהיא, אם עושים טעות, התוצאות הן מרחיקות לכת. ואי אפשר לדעת. אז כמה אדם צריך שתהיה לו יראת שמים, ויזהר, יזהר מאד!
אני זוכר כשהייתי צעיר, לא זוכר איפה עבדתי, באחד המקומות, ועשיתי טעות כל שהיא, אז נתנו לי על הראש. אז אני הצטערתי מאד. אמר לי המנהל: "אל תצטער", הוא אומר, "מי שלא עושה, לא טועה. מי שעושה, טועה". נכון, בן אדם עושה טעויות.
אז כאן אנחנו רואים בברכות בתוכחות של יעקב אבינו שאת רוב השבטים הוא לא הוכיח, בגלל שהם לא עשו שום דבר מיוחד, יוצא דופן, קיצוני – הם לא החליטו למכור את יוסף, הם לא כמו שמעון ולוי, הם לא עשו מה שהיה בשכם, כן? עם מעשה דינה, הם לא עשו את המעשה של ראובן. הם היו צעירים יותר וגם בני השפחות אז הם נזהרו יותר. ודוקא המובחרים עשו טעויות ונכשלו – ככה שכמה צריך להיזהר, בני האדם הרגילים, וקל וחומר המנהיגים כמה צריכים להיזהר. מצד אחד, אין להם ברירה, צריכים להחליט החלטות לפי מה שהם יכולים. מצד שני, יש תוצאות ותוצאי תוצאות מכל מה שבן אדם עושה.
ה' יאיר את עינינו שכולנו נצא מהגלות הפרטית והכללית, הגשמית והרוחנית, וניכנס מהר, בטוב וברחמים לגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו בקרוב!
לחיים! לחיים! לחיים!
להתחזק בעבודתו יתברך.
שבת שלום ומבורכת לכל בית ישראל.
ותן חלקנו בתורתך מאת כ"ק האדמו"ר רבי פד"ה רחלין שליט"א
