פרשת אמור תשפ"ג – הדיוק בתפיסה העצמית
ערב טוב! שבוע טוב! מה שלומכם? בשם ה' נעשה ונצליח!
בפרשה יש את הדרישות מעם ישראל ומהכהנים וכל עבודות בית המקדש, עניני הקרבנות, קרבנות התמיד וכן הלאה. ויש את הענין של 'המקלל', רש"י גם מזכיר את 'המקושש', הוא אומר שזה היה באותו פרק זמן. ובנות צְלָפְחָד גם שאלו שאלה. זאת אומרת, זה היה זמן שהיו צריכים לברר כל מיני ענשים על כל מיני עבירות שאף אחד לא עבר אותן קודם, אז 'לעשות תקדים' כמו שאומרים, זה הסיפור.
מה שנמשך לבי להתעמק בו הוא ענין שנקרא היום 'תפיסה עצמית'. הרבה מדברים על זה – מה התפיסה העצמית של הבן אדם הזה? מה התפיסה העצמית של מישהו כזה או אחר באיזה תפקיד, איך הוא 'תופס את עצמו'? יש גם ענין של 'דימוי עצמי', אבל 'תפיסה עצמית' זו מלה יפה...
כן, אז אנחנו רואים כאן בהנהגתו יתברך שמו, מצד אחד הוא חס על ממונם של ישראל ולא דורש יותר מדי, בהתאם לזה שהוא בורא עולם ואין לנו תפיסה והשגה בו כלל. מה הוא כבר דורש, מה הוא כבר מבקש, מה הוא כבר מצוה? – קרבן התמיד אחד בבוקר, אחד בערב, אחד בבין הערבים, כן, בשחרית ובין הערבים, זה לא משהו עצום.
מה הוא מבקש יתברך שמו? שהקרבנות לא יהיה להם מום? הגיוני, לא? מבחינת 'כבוד שמים' אני מדבר, זה המינימום – קין עבר על זה כשהביא קרבן לא כראוי ונענש, אז זה תיקון של הענין הזה – ושהכהנים לא יהיו בעלי מומים. הגיוני. להבדיל אין סוף הבדלות, מלך בשר ודם ישים משרתים בעלי מומים? בדרך כלל לא. וגם אם מביאים למלך דורון, צריך שיהיה כראוי. אם לא, במקום לכבד את המלך זה ההפך.
ובאמת בסוף הפרשה בדיוק יש את הענין הזה של 'המקלל'. מה זה המקלל הזה? מי שרוצה את הפרטים שילמד את הפרטים. מה שאני רוצה לומר: המקלל הזה 'הרגיש בנוח' ולא נראתה לו הנהגתו יתברך, לא נראה לו הפסק שקיבל בבית הדין, אז יצא וגידף, רחמנא לצלן. איך בשר ודם מגיע למצב הזה? איזו הידרדרות...
אבל מזה אנחנו צריכים להקיש גם על עצמנו, רחמנא לצלן אנחנו חס ושלום לא מקללים, אבל בני אדם מתרעמים, זה כן. אם ה' יתברך לא מביא להם מה שהם רוצים מתי שהם רוצים איך שהם רוצים, או מעניש חלילה – מתרעמים: 'מה עשיתי? למה מגיע לי?' אני שומע דברים כאלה לצערי במשך השנים בקבלת הקהל לא פעם ולא פעמיים.
וכל מה שה' יתברך עושה – עושה לטובה, ואם ה' יתברך מגלגל יסורים על בן אדם, אז זה מה שהיה אפשר לעשות. איך אומרים? הבן אדם 'יצא הכי בזול' ממה שהיה יכול לצאת לעומת מה שהוא עשה. ואם לא בגלגול זה הוא עשה, אז בגלגול אחר הוא עשה.
אין יסורים ללא עוון. אין עונש בלי סיבה. וכל הנהגתו של ה' יתברך היא מותאמת לבני האדם, כי העולם נברא פה לצורך זה שאנחנו בני אדם, בשר ודם, עם יצר טוב ויצר רע – נעבוד את ה' יתברך, נבחר בין טוב לרע על פי התורה הקדושה. וזה לא דבר קל. זו מלחמה. מרגע שאדם נולד עד רגע שאדם מסתלק לעולמו הוא בנסיון, נסיון מתמשך, מלחמה מתמשכת – האם ילך בדרך ה'? האם יקבל את הנהגת ה', האם יסכים עם ה'? האם תהיה לו אהבה ויראה מה', יראה ואהבה? או לא?
אני שומע מאנשים לפעמים, הרבה תינוקות שנשבו, שהם אוהבים את ה' מאד אבל הם לא מקיימים את מצוותיו. אתה שואל: "אתה מאמין שהתורה מהשמים?" הם אומרים: "כן". והם לא מרגישים מחויבים, העיקר שיש להם אמונה. או הם התרגלו גם בענין הזה שהם קיבלו על עצמם משהו, איזו מצוה, אז מרגישים שיצאו ידי חובה.
אבל לפי מה שאנחנו רואים בפרשה, ה' יתברך מדקדק גם עם חסידיו וגם בכלל, ואינו ותרן, כמו שאמרו חכמים. הוא לא מוותר, לא מקבל שוחד. אין אצלו משוא פנים. גם צדיק שעושה דברים לא בסדר נענש, ואחר כך הוא מקבל שכר על המצוות שעשה.
אז מצד אחד, "ידיד נפש אב הרחמן", ובנים אנחנו לה' יתברך. מצד שני, הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא! לעומת חשיבותו יתברך, מה שהוא מבקש מבני אדם ובפרט מעם ישראל, אלו דברים פעוטים יחסית – בית המקדש או המשכן, דברים צנועים מאד, יפים, מכובדים, מדויקים על פי הסוד.
אבל אלה לא 'בניני־על'. בית המקדש, אם ה' רצה היה יכול לדרוש פי אלף גודל, וזה היה גם מכובד ונכון מאד. והוא היה יכול לדרוש הרבה מאד דברים. הוא מתחשב גם עם העניים שמתחייבים להביא קרבן על פי ענינם, אז יכולים להביא בני יונה וכן הלאה אם אין להם כסף, ואפילו סולת למנחה. אז לא צריך לטעות ו'להרגיש בנוח'.
אם עם ישראל לא היה מקבל את התורה, "נעשה ונשמע" – ה' היה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו, כי הוא לא צריך עולם 'סתם' שכל אחד יעשה הטוב והרע בעיניו. המטרה של העולם: "לתקן עולם במלכות ש־ד־י", השראת שכינתו כאן בעולם הגשמי, ולעתיד לבוא כשתהיה הגאולה השלמה ינהל את העולם בגלוי. גם עכשיו הוא מנהיג את העולם אבל בהסתר, ולפעמים ב'הסתר כפול', שאפילו לא יודעים שיש הסתר. לעתיד לבוא זה יהיה בגלוי. כשההנהגה בגלוי, הבן אדם שחוטא – העונש מיידי, בַּמקום, כמו שהיה במדבר.
ולכן הזמן הבעיתי הוא מתחילת התגלותו של משיח עד שה' יתברך מבטל את היצר הרע הפרטי והכללי – עדיין יש נסיונות, בַּפְּרט וּבַכְּלל, וזה מפחיד מאד. איך אנחנו, בני דורנו הזה, נעמוד בנסיונות רחמנא לצלן? לא עומדים בקשיים. קשה... מוחין דקטנות, הסתר פנים... איך נעמוד?
ולכן אנחנו צריכים להתרגל מעכשיו להבין את מקומנו ומיקומנו ומה עומד להיות לעתיד לבוא, בעזרת ה' בקרוב ברחמים, כי פרק הזמן הזה בין התגלות משיח לבין כשה' יתברך מבטל את היצר הרע הפרטי והכללי – אנחנו לא יודעים כמה זמן יקח ומה יהיה שם. אלו יהיו נסיונות, "צֵרוף אחר צֵרוף" כתוב, לנסות את הבריות סוף סוף מי ילך, "מי לה' – אלָי", ומי ליצר הרע – ליצר הרע... הבירור האחרון.
אז יגידו אנשים: 'טוב, אם יהיה גילוי פנים, אז מי ילך עם היצר הרע?' הלואי וזה היה ככה... אנחנו רואים במדבר שהיה גילוי פנים, והנה, יש אנשים שהלכו עם היצר הרע, למשל המקלל, למשל המקושש, שחילל שבת. וגם בבית ראשון, היו שמה השראת השכינה, נבואה, נסים גלויים. בים סוף נקרע הים, היו שם המון נסים – ובכל זאת פסל מיכה, פסל של עבודה זרה, עבר אתם בקריעת ים סוף.
זאת אומרת שכל עוד שיש יצר הרע פרטי וכללי ויש גילוי פנים, זאת אומרת, ה' יתברך מתגלה בתוך הבריאה – זה לא מבטל את הבחירה, עדיין יש שכר ועונש, עדיין יש נסיונות, עדיין יש סכנה. "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". למה? – יצר הרע. יצר הרע מחכה לבן אדם ברגע האחרון.
ולא רק זה – כשיש זמן של גילוי פנים, גם היצר הרע מראה דברים מעל הטבע להטעות את הבריות, כמו שהיה בחטא העגל, שהראה לכלל העם מטתו של משה פורחת באויר, כביכול משה רבינו נפטר. אז מי שהאמין בזה – הלך אחר העגל, האמין שמשה רבינו נפטר. וגם הצדיקים שיש להם רוח הקודש והנביאים, גם כן יכולים להטעות אותם על ידי גילויים מהסטרא אחרא או גילויים מעורבבים.
יש מלאכים שנבראים מהתורה והמצוות, אם התורה והמצוות היא לא זכה אלא מעורבבת עם גאוה, מעורבבת טוב ורע, לא ממש לשם שמים – המלאך שנברא הוא מעורבב. וכשהאדם הזה זוכה בבית דין של מעלה שיתחיל לקבל גילויים ממגידים מהשמים, שזו דרגה גבוהה מאד מאד, נדירה! אז גם המגידים השקרנים או המעורבבים באים אליו. ככה אומר רבינו הרמח"ל ועוד גדולי ישראל, גם האר"י הקדוש אומר את זה.
אז הנביאים היו מלמדים את תלמידיהם איך לזהות נכון. לא אלמן ישראל, לכשבעזרת ה' בקרוב במהרה ברחמים תתחדש הנבואה, אז כבר תהיה גם סיעתא דשמיא, ובטח תהיה הדרכה לאנשים שקשורים לענין הזה. איך? "היד ה' תִּקְצָר"?! יכול להיות גילוי אליהו, יכול להיות כל מיני מלאכים שילמדו את בני האדם לזהות כל דבר.
אם כן, התחלנו בענין של התפיסה העצמית. התפיסה העצמית של עם ישראל. צריך תיקון גדול בתפיסה העצמית של עם ישראל כיום: האם עם ישראל עם סגולה, העם הנבחר? למה הוא נבחר? מה תפקידו? מה מעלתו? מה מצבו? לאן צריך לשאוף? לאיזו דרגה? לפי הדרישות שאנחנו רואים בפרשה אנחנו רחוקים מאד מהתפיסה העצמית הנכונה שלנו.
זה לא בשביל להתגאות או להתנשא. לא. זה כדי לקיים את התפקיד כראוי. אם בן אדם לא יודע את מעלתו ואת תפקידו ובאיזו דרגה הוא צריך לתפקד, איך הוא ימלא את תפקידו? לכן אצל הצדיקים וגדולי ישראל יש ענין של כבוד התורה – הם צריכים לשמור על כבוד התורה, לא יכולים להתנהג כמו אחד הפשוטים, שלא יתחלל כבוד התורה.
וגם, להבדיל־להבדיל, בנוהג שבעולם יש אדם מיליארדר נניח, אז מה, הוא ילך עם סחבות? אז מה, הוא ילך עם מכונית מצופה בזהב? זאת אומרת, הבאתי שני קצוות. הוא יצטרך ללכת בדרך מכובדת. לא חייב סחבות וגם לא מכונית מזהב, אבל שאנשים ידעו ויראו שהוא אדם חשוב בעל ממון וכן הלאה, לכבד את מעמדו – כי אחרת, גם האנשים שבאים אתו במגע בעסקים יזלזלו ויגידו: 'מה זה המיליונר הזה, המיליארדר הזה, הוא לא בסדר? הוא פשט רגל? מה קרה? אין לו כסף לקנות בגדים?' או אם הוא רברבן מדי ובאמת הולך עם מכונית מזהב והכל מזהב, אומרים 'מה קורה עם הבן אדם הזה, הוא חושב שהוא מלך העולם? הוא לא מגזים עם החשיבות העצמית?'
אז לכן אמרו שתלמיד חכם צריך שתהיה לו שמינית שבשמינית של גאוה כדי לשמור על כבוד התורה. ובכל זאת, גם משה רבינו, שהיה עניו מכל אדם, גדול הנביאים, רבן של כל ישראל, נאמן בכל ביתו וכן הלאה, שאין לנו תפיסה במדרגה שלו בכלל – גם הוא היה צריך שתהיה לו עדיין את הבחינת 'מלכות', את כבוד התורה, ומתי שהיה צריך להנהיג, להחליט, להעניש, לבוא, לצאת – הוא היה צריך לעמוד בציפיות.
לעומת זה, למשל שאול המלך, 'כבן שנה במלכו', התפיסה העצמית שלו היתה נמוכה מדי, ולכן הוא התחשב במה שהעם רצה, "חמל העם על מיטב הצאן". והיו צריכים להוכיח אותו, הנביא היה צריך להוכיח אותו: 'מה אתה חושב?' במלים שלי, 'מה אתה חושב לעצמך? אתה ראש בני ישראל. אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה, להחליט לפי מצב הרוח של העם. לא קיימת את מה שהיה צריך!' זאת אומרת, שם המלך היה כפוף לנביא. הנביא ציוה עליו להמתין לו, לא להקריב את הקרבן עד שהוא יבוא. והוא לא המתין כי היה לחץ. תקראו שם, תראו. היה לחץ צבאי, היתה סכנה. שם התחילה הנפילה שלו.
היה טהור, קדוש, לא מתאים כל כך לתפקיד. לכן 'שאול', מלשון להשאיל, עד שבא דוד, שהוא ראוי ומתאים, מלכות דוד, הוא מתאים להיות מלך – היו לו את הכוחות, היתה לו את התפיסה העצמית הנכונה, גם עניו וגם אוהב ישראל וגם הכל, אבל גם תקיף וחזק, כל המכלול של מה שצריך המלך.
ה' יעזור, כל אחד שתהיה לו את התפיסה העצמית המתאימה לו, לפי תפקידו, שרש נשמתו, לפי מה שמצופה ממנו משמים ומהארץ.
והתפיסה העצמית של עם ישראל – צריך לראות אותה על פי התורה, על הדרישות שה' יתברך דורש ומצוה בפרשה הזו ובכל הפרשות. רואים שאין פה 'חכמות' כמו שאומרים, אנחנו חייבים לעמוד בציפיה, ציפיה גבוהה מאד, שבן אדם צריך להיות קדוש כי ה' קדוש, עם ישראל צריך להיות קדוש – כי ה' קדוש.
וזו עבודה קשה מאד, במחשבה דיבור ומעשה כל יום, כל החיים, עד סוף החיים. בן אדם יכול חלילה ליפול, והוא יכול לעלות ולהסתלק מהעולם אחרי מאה ועשרים בתור צדיק שעשה את העבודה כראוי.
ולכן אנחנו מתאמצים לזכות את הרבים בספר החדש שיצא, ספר קטן יחסית בעובי שלו, ספר 'דרך עץ החיים'. יש שם את הדרך הבסיסית איך לעבוד את ה' יתברך "בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מְאֹדֶךָ", כדי שיהיה לנו פתח לעשות את התיקון האמתי, לפי דלות השגתנו. אין שמה חידושים גדולים, אבל יש התחדשות. זהו, אפשר להוריד את זה מהאתר בחינם לזיכוי נשמות ישראל.
לחיים! לחיים! לחיים! לחיים!
יהי רצון שנתחזק בעבודתו יתברך!
שבת שלום ומבורכת לכל בית ישראל.
מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
