פרשת אחרי מות תשפ"ב – סוד השעיר המשתלח
שלום, שבוע טוב! מועדים לשמחה! מה שלומכם?
אנחנו כאן בפרשת השבוע אחרי מות תשפ"ב, פרשה מעניינת מאד, כמו כל הפרשיות. היא מתחילה במה שה' יתברך אומר למשה אחרי מותם של נדב ואביהוא – הוא מזהיר אותו שלא יבוא בכל עת אל הקֹּדש ואיך צריך לבוא אל הקדש, ובעצם זה התיאור של עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים כדי לכפר על עם ישראל. והדברים ידועים.
מה שמשך את תשומת לבי היום דוקא זה הנושא של השעיר שנשלח לעזאזל, כן, לכפר על עוונותיהם ופשעיהם של עם ישראל. אומר רבנו האר"י הקדוש שבמעשה הזה יש תיקון, הפרדה, בירור והעלאה של ‘קליפת נֹגַהּ'.
קליפת נגה – זו קליפה שלפעמים מצטרפת לקדושה, ואם חלילה עם ישראל חוטא, היא מצטרפת לשלוש הקליפות הטמאות. אז כאן על ידי המעשה הזה של שני השעירים יש בירור לקליפת נגה. זה דבר אחד.
ודבר שני, שהסטרא אחרא מקבל מתנה – הס"מ, הש־ט־ן, מקבל מתנה, ואני אומר 'ארוחה'. מי זה הארוחה הזו? השעיר, השעיר המשתלח.
חלק מתפקידנו ודרכנו הרוחנית, שאני קורא לה 'דרך עץ החיים', זה לנסות להסביר ולפעמים לסנגר על הנהגתו יתברך, להסביר דברים כדי שבני דורנו, שאולי לא זכו ללמוד פנימיות התורה, יבינו ששום הלכה ושום מנהג ישראל, שום דבר הוא לא סתם – ואם זה קצת רחוק מהמנהגים המודרניים של בני אדם מודרניים, אז לא פג תקפם חלילה כי התורה היא נצחית, ואנחנו צריכים לקרב את דעתנו לתורה. לכן מדי פעם אנחנו מנסים להסביר קצת את טעמי המצוות, על פי דלות הבנתנו.
והענין הזה של לקחת שעיר ולזרוק אותו מההר – אין שחיטה, לא שוחטים אותו, זורקים אותו והוא שמה נתקע בכל ה'קוצים' נקרא לזה, שיש בהר ונקרע לחתיכות עד שבאמצע הדרך כבר היה איברים איברים – נראה כביכול: יש כאן מעשה אכזרי. בשחיטתם של הבהמות על פי הלכות שחיטה שבתורה אחד הטעמים לזה שהסכין צריך להיות חד הוא כדי שהבהמה לא תסבול. יש הרבה טעמים על פי הסוד, זה על פי הפשט גם על פי המוסר. לא כל המצוות אפשר להסביר אותן על פי המוסר, כי יש חוקים ומשפטים שהם מעל טעם ודעת.
כאן אנחנו רואים בשעיר המשתלח כביכול מעשה אכזרי – אבל זה מעשה הכרחי, כי כל עוד לא שלחו את השעיר ולא דרדרו אותו בהר, הכהן הגדול לא יכול להמשיך, צריך לחכות. והיו נותנים 'תנאי שירות' נקרא לזה, מפליגים, ל"איש עִתִּי" הזה שהיה לוקח את השעיר ביום הכפורים, העיקר שיקח את השעיר ויעשה את המעשה – כי בעצם על ידי נתינת השעיר הזה הסטרא אחרא מתעסקת בשעיר, אוכלת את הסעודה שלה, ועוזבת את עם ישראל ומפסיקה לקטרג.
אז אם אנחנו שמים על המאזנים את טובת עם ישראל אל מול טובת השעיר – כמובן טובת עם ישראל קודמת. ואם השעיר הזה שנזרק שמה בצורה שנראית לא אנושית, לא רחמנית, גורם לזה שהסטרא אחרא תתעסק אתו ואנחנו נצא זכאים בדין – טוב לנו לעם ישראל, טוב לכל האומות, כי כשעם ישראל זכאי זה טוב גם לאומות, וטוב לעולמות כולם. אז המחיר, נקרא לזה ככה, הוא לא נורא.
ובכל זאת, אז למה זורקים אותו ולא שוחטים אותו? "לאלקים פתְרֹנים". אבל אנחנו הקטנים, האפסיים, יכולים להגיד שאין אכזרי יותר מהסטרא אחרא. הסטרא אחרא היצר הרע הפרטי הכללי, הס"מ, הש־ט־ן – כל אלה כחות הרוע, שהם עושים רע. זה מלאך. ה' ברא אותם כדי לנסות את האדם, כי אנחנו צריכים להלחם ביצר הפרטי וביצר הכללי, ובעזרת ה' ננצח, ולא לשמוע בקולם. ואחר כך הם יכחדו, היצר יכחד, בגאולה השלמה יכחד. זה זמני, זה נסיון זמני.
אבל הסבל הוא סבל. כשבן אדם סובל בגוף, בנפש, ברוח, אוהו... הוא באמת סובל. אז אנחנו סובלים, הנסיונות לא קלים. העבודה והמלחמה והיצר הפרטי והכללי לא קלים. הנזקים שהיצר הזה עשה לפרט ולַכְּלל ולִכְלל עם ישראל בכל הדורות – אי אפשר לתאר כמה נזקים.
אז בעצם הוא אכזרי – כי הוא מפתה את האדם ואחר כך הוא עולה למעלה, מקטרג ודורש עונש, ולוקח את השפע שמגיע לאדם לעצמו, וגורם לאדם לכל מיני עונשים. כשאני אומר 'אדם' אני מתכוון גם לכלל עם ישראל וגם לכלל העולם, כי גם אומות העולם יש להם שבע מצוות בני נח, אם הם לא מקיימים אותם הם גם בבעיה.
אם כן, אז האכזרי הזה מקבל את הסעודה שלו כשלעיני כל רואים שזה משהו לא מצד הרחמים לכאורה, זה מעשה אכזרי לכאורה – כי היצר הרע, הרבה פעמים הוא מראה את עצמו שהוא כמו חבר שלך, הוא אוהב אותך: 'בוא, בוא, עזוב אותך, מה אתה צריך לשמור את כל הדברים? בוא תשמע, בוא תראה איזה כיף, בוא. בוא תשמע בקולי, אני החבר שלך, אני אוהב אותך, אני רוצה לעשות לך טוב. התורה רק מגבילה אותך... אני רק אעשה לך 'סבבה'. בוא תשמע בקולי!' – ובעצם זו האכזריות הכי גדולה שיש, לשקר לאדם ולטמטם אותו ולטמא אותו, ולגמור אותו, כי אם הוא היה יכול אז היה מחסל את האדם. הוא שואף לזה שהאדם יהפוך להיות רשע ובסוף יענש ו'יחוסל', כמו שאומרים. אם יכול היה להחריב את כל העולמות, זה מה שהיה עושה.
אומר הרמח"ל הקדוש, מטרת הסטרא אחרא להחריב את העולם. ולמה? כי ה' יתברך רוצה שהעולם יתקיים, כי הוא רוצה להשרות את שכינתו בעולם הזה בקדש הקדשים, זו מטרת הבריאה. אז מובן שהסטרא אחרא רוצה למנוע את מטרת הבריאה ולעשות הפוך ממה שה' רוצה. ואנחנו יודעים גם שהוא מרד בה' יתברך והוא לא עושה לשם שמים, הוא לא עושה את תפקידו לשם שמים, הוא עושה כי הוא רוצה להמליך את עצמו. אז מה יותר טוב לו מאשר להחריב את העולם? לכן הוא מנסה. ואנחנו רואים, בכל דור ודור עם ישראל בסכנה והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. אבל זה רק בנס, כי אם עם ישראל לא קיים ועם ישראל לא שומר תורה ומצוות, העולם חוזר לתוהו ובוהו. תוהו ובוהו – זה השרש של הרע. אז הוא רוצה להגיע לשם, הוא רוצה שכולנו נגיע לשם רחמנא לצלן.
לכן פה ביום הכפורים על ידי זה שזורקים את השעיר לעזאזל ככה בלי שחיטה, בלי רחמנות, בלי כלום – מגלים לעיני כל העולם מה באמת הסטרא אחרא: הסטרא אחרא לא חבר שלך ולא אוהב אותך ולא רוצה לפנק אותך ולא רוצה להחכים אותך, לא, לא – הוא אכזרי שבאכזריים, הנחש הקדמוני האכזרי, שעשה מה שעשה לאדם ולחוה ובכל דור ודור, כל הסבל שבעולם זה ממנו, הוא גורם לזה כשהוא מפתה ומטמטם את האנשים לשמוע בקולו, רחמנא לצלן.
ואז השעיר הזה שהוא מהצד שלו – כי היו גורלות, הטילו גורל, ושניהם אותו דבר, השעיר שהולך לה' ולהבדיל השעיר לעזאזל צריכים להיות באותו גודל, באותו מחיר, להראות דומים – זה לעומת זה, זה משמש לעבודתו יתברך, וזה הולך לסטרא אחרא. ומי קובע? הגורל. זאת אומרת, זה בידי שמים. הכהן מכניס את היד לתוך הקלפי, הוא לא יודע מה הוא מוציא. ואז לפי מה שהוא הוציא, אם לה', אם לעזאזל – ככה הוא קושר את הלשון של זהורית סביב הצוואר של השעיר וזהו, והוא נשלח לשמה.
אם כן, במעשה הזה אנחנו רואים את השרש של הענין, את המטרה ואת דרך פעולתו של היצר הפרטי ושל היצר הכללי ושל הסטרא אחרא. ובאמת אחד הדברים שיקרו לעתיד לבוא – אנחנו נראה איך תורת ה' אמת ואיך הסטרא אחרא תפקידה היה לנסות את הבריות, ואיך הוא עשה את זה באכזריות ולא לשם שמים, וכן הלאה. אז בזה אולי אפשר ככה קצת להסביר את הענין של דרך השילוח של השעיר הזה בדרך כזו דווקא, כי האכזריות והאכזרי והכל הולך ביחד. ועם ישראל, כתוב, "רחמנים בני רחמנים", הולכים לחיים טובים, ארוכים ולשלום.
עכשיו אנחנו גם בחול המועד פסח: פֶּה סָח. אומר האר"י הקדוש, הפה של זעיר אנפין סח. הדיבור היה בגלות, זאת אומרת, היה הסתר פנים. בגלות מצרים היה חושך, מ"ט שערי טומאה, והדיבור היה בהסתלקות. היה הסתר פנים גדול עד שבא מושיען של ישראל משה רבנו. והוא שליח של ה', כי ה' יתברך החליט שהגיע הזמן, חישב את הקץ, הגיע הזמן לגאול את ישראל. אז אנחנו רואים איך מטרתו יתברך מתגלגלת בתוך הטבע, דרך השליח, שזה משה ואהרן. וגם להבדיל פרעה היה שליח, כן, מהצד הלא טוב של הסוגיה.
וה' מוציא אותנו ממצרים, מביא אותנו למדבר, על מנת שנקבל את התורה ונכנס לארץ ישראל ונקיים את התורה בארץ ישראל, "ובא לציון גואל", והיתה באה הגאולה.
אבל הסטרא אחרא לא אפשרה את זה, ועם ישראל, הקצפנו את ה' במדבר. כמו שכבר אמרנו, הערב רב התערבבו שמה והשפיעו רע על עם ישראל, ועשינו היפך רצונו יתברך. במקום שנעלה לדרגה עצומה, כל פעם נפלנו. אמנם במתן תורה "פסקה זוהמתן", אבל אחר כך בא חטא העגל וקלקל את הכל, חטא המרגלים, עד שגם משה הכה בסלע – וכל התכנית המופלאה הזו של תוך כמה ימים לצאת ממצרים ולהגיע לארץ ישראל ולגמור את תיקון העולם במלכות ש־ד־י התעכבה ומתעכבת, עד שיבוא המשיח ויגאל אותנו בקרוב במהרה גאולת עולמים.
ועכשיו, לחלק השלישי של השיחה הזו. בענין תיקון המדות: אנחנו עכשיו בספירת העומר וכל יום מתקנים מדה, אז לא רק להגיד ולכוון – צריך לכוון על זה ולעבוד על זה. היום זה חסד שבחסד. ובכל יום צריך תיקון המדות במחשבה, דיבור ומעשה, סור מרע ועשה טוב. ובימים האלה – אלה ימים לא קלים לעם ישראל, בכל שנה וגם עכשיו, ה' ירחם – שיומתקו הדינים ולא על ידי יסורים, שנעשה תשובה שלמה, שנעשה נחת רוח לאבא שבשמים.
בענין הדבקות בו יתברך: הרי פה כשה' אומר למשה בפרשה שיגיד לאהרן שלא יבוא בכל עת אל הקדש, אנחנו הקטנים אומרים שצריך דבקות בה' שאינה פוסקת לרגע. דבקות בה', שזה מה שרצו לעשות נדב ואביהוא, נדבקו בה' יתברך, זה דבר טוב מאד. אבל אנחנו צריכים לזכור שחוץ מזה שה' יתברך הוא אבא שבשמים, הוא ידיד נפש אב הרחמן – הוא גם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. לא לשכוח שהוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הוא מלך! אנחנו צריכים לירא מלפניו, לא רק לאהוב אותו.
אנשים נח להם לאהוב את ה' ולא רוצים לירא ממנו. צריך לירא ממנו ולאהוב אותו, אהבה ויראה, יראה ואהבה. לא מספיק אהבה, כי "אהבה מקלקלת את השורה". כשבן אדם מרגיש בנוח, שיזכור שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ובית דינו, ואוי ואבוי מי שלא מכבד את ה' יתברך ר"ל כראוי.
אז עכשיו בתיקון הזה של ספירת העומר צריך לתקן את כל המדות. ואני הייתי אומר להיזהר מאד מאד מאד מאד ממדת הכעס, גם בהכנות לפסח, גם בליל הסדר שכבר היה וגם בחול המועד וגם בכלל בכל ספירת העומר – שכל המדות הלא טובות צריך לתקן אותם, אבל הכעס היא במיוחד מדה מגונה אצלו יתברך עד כדי כך שכתוב שכל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו, ואם הוא חכם חכמתו מסתלקת, ואם הוא נביא נבואתו מסתלקת.
אומר האר"י, אם מתעברות באדם נשמות של צדיקים, מתעברות בו לסייע לו בעבודת ה', אם הוא כועס, הנשמות האלה מסתלקות וקשה מאד להחזיר אותן. זאת אומרת, הרבה נזק יש בכעס – חוץ מהפשט של הכעס, שהוא כועס על אשתו, כועס על הילדים שלו, מחריב את הבית, מחריב את הנפש.
צריך להיות ערניים מאד מאד. וכמו שכל שריפה מתחילה בגפרור קטן, כשהגפרור קטן קל לכבות אותו, כשזה כבר מתפשט – קשה, אז אם לא עלינו ולא עליכם מתחילה קצת איזו התחלה של איזו התחממות של איזה כעס – לעצור מיד ולהתפלל לה' מיד שיעצור את הכעס, אם אדם נמצא בבית, שיצא מהבית, יעשה סיבוב, ירגע, ישתה מים, יתפלל לה'. ורק אחרי שהוא נרגע, יום–יומיים, אולי אפשר יהיה לדבר על מה שגרם לו להתלקחות הזו, שזה לא יתלקח עוד פעם.
זו עבודה חשובה לכל ימי הספירה. ה' יעזור שאף אחד לא יכעס.
יהי רצון שה' יגאל אותנו בקרוב ברחמים ונעבוד על השמחה, להיות שמחים ומרוצים ועושים נחת רוח לאבא שבשמים!
לחיים! לחיים! לחיים! לחיים!
שיהיה פסח כשר ושמח ובא לציון גואל!
שבת שלום ומבורכת לכל בית ישראל.
ותן חלקנו בתורתך נקודות למחשבה והתעמקות בפרשת השבוע מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
#פרשתאחרימות #פרשתהשבוע
