פרשת אחרי מות קדושים תשפ"ג – בגדי לבן
ערב טוב! שבוע טוב! מה שלומכם?
בשם ה' נעשה ונצליח.
יש כאן את עבודת כהן גדול ביום הכיפורים. יש על זה הרבה מה לדבר. אבל הדבר הראשון שתפס את תשומת לבי זה הענין שהעבודות שבפנים, הכהן הגדול עושה אותם בבגדי לבן, בארבעה בגדים, כמו כהן הדיוט ולא ככהן גדול עם שמונה בגדים. רש"י מביא ככה – למה בבגדי לבן ולא בבגדי זהב? כי אין קטגור נעשה סנגור. מה הפירוש? כמובן, חטא העגל, עגל הזהב – העגל נעשה מזהב, אז איך יבוא הכהן הגדול ביום הכיפורים לכפר על עם ישראל ויזכיר את העוון על ידי זה שהוא ילבש בגדי זהב?! יפה מאד.
והתחלתי להתבונן בענין הזה, האם אף פעם הקטגור לא נעשה סנגור? אומר רבינו הרבי אייזיק מקומרנא הקדוש זי"ע הרבה פעמים שאם הצדיק זוכה היצר הרע שלו הופך ליצר טוב. אז הנה קטגור שהופך להיות סנגור. וגם ידוע שאברהם אבינו הפך את היצר הרע שלו ליצר טוב.
אז מתי כן ומתי לא? באופן יותר כללי, בן אדם חטא בדבר מסוים – אז אומרים חכמים, עכשיו ישתמש במדה הזו לתיקון, יתקן בה. ויש בזה אין סוף דוגמאות: אם בן אדם למשל מכר לא עלינו אוכל לא כשר – שימכור אוכל כשר עכשיו, יתקן. אם הוא היה כעסן ועשה הרבה דברים רעים בגלל הכעס, אז גם שישלוט בכעס, ואולי לפעמים הוא יצטרך להשתמש בכעס לשם שמים, דוגמא. יש בזה הרבה אפשרויות, כל אחד ידמיין.
אז בודאי שהבעל תשובה משתמש בכל גופו, מחשבתו וכחותיו לעבוד את ה'. אם היה מנגן ניגונים לא כשרים, הוא ינגן עכשיו ניגונים כשרים. אז אם כן, הקטגור, או מה ששימש ראיות לקטגור, הופך להיות ראיות הסנגור – שבן אדם סר מרע ועושה טוב, ומה שסר מרע גם עושה טוב.
אז בכל זאת כאן, רש"י הקדוש אומר, היה אפשר למנוע לגמרי בגדי זהב מהכהן הגדול, לא רק כשהוא הולך לכפר. הוא כל הזמן מכפר, כל הזמן הוא במקדש, לא רק ביום כיפור. אבל בזמן הזה שהוא נכנס לפני ולפנים, איפה ששם השראת השכינה, צריך זהירות יתר, הקפדת יתר, נקיות יתר, דיוק יתר, אוי ואבוי אם הוא משנה משהו בעבודה. הוא צריך לכפר בעדו ובעד ביתו ובעד אחיו הכהנים ובעד כל עם ישראל – עבודה מאד לא פשוטה.
חשבתי מחשבה נוספת על הענין של בגדי לבן. למה בגדי לבן? מפני שבגדי לבן אלה בגדים של ביטול. אומרים חכמים, למשל הקיטל, זה בגד של נפטרים, אז זה מביא יראת שמים. הצבע הלבן זה צבע של האצילות, לכן המקובלים בשבת לובשים לבן. אז הלבן זה ענין של ביטול.
ואפשר אולי גם לומר שהכהן, יש לו תפקיד ציבורי בחוץ, העבודות החיצוניות. הוא מופיע בפני העם, כולם רואים אותו, עושה את העבודות בחוץ עם שמונה בגדים כראוי. אבל כשהוא נכנס לקודש הקדשים הוא לבד. אסור שאף אחד יהיה שם. ושם כשהוא לבד הוא צריך להפוך 'אני' ל'אַיִן', להיות בחינת כלום, בחינת בן, בחינת עבד, בחינת שום דבר. "אמת מלכנו, אפס זולתו". שמה אין לו מעמד. כעני בפתח הוא בא, לכפר, הוא בא לבקש.
בחוץ, כן, ניתן דוגמא של רב גדול: כשהוא נמצא עם התלמידים כולו הדר, ומדבר ומוכיח ומצטט, ומרשים ביותר. אבל כשהוא בהתבודדות לבד עם בורא עולם – הוא כאין ואפס, אין לו ישות בכלל. ככה ראוי. כשהוא בחוץ הוא עושה רושם, כי ככה צריך. אבל כשהוא באמת לבד עם אבא שבשמים, מתפלל על עצמו, מתפלל על עם ישראל, מתפלל על העולם – הוא כלום. וככה תפילתו מתקבלת. הוא לא בא עם המעשים המפוארים שלו, עם ה'הערכה העצמית' שלו כמו שאומרים היום, התפיסה העצמית שלו. הוא בא ככלום, כחרס הנשבר, ככלי זך. כולו לבן, כולו לבן. כולו הפך לבן, כן, אז הוא טהור, בחינת כלום.
ככה כל הצדיקים, אבותינו הקדושים, דוד המלך, משה רבינו שאמר "ונחנו מה", בדיוק זה. אז זה מתאים לבגדי לבן. הקִּרבה הזאת במקום שכינה דורשת התבטלות מוחלטת, שום דבר שעושה רושם אנושי, גשמי. הזהב, כן, זה הדבר הכי נחשק. לבן אדם יש זהב, מלך יש לו זהב... פה אין שום זהב. וכל פעם היה צריך להחליף את הבגדים ולטבול וקידוש ידיים ורגליים, כל זה כשהוא בצום, כדי להיכנס לפנים עם בגדי לבן. חומר למחשבה, איך לעבוד את ה'.
אני שומע בקבלת קהל כל מיני אנשים, באים עם כל מיני צרות, והם מספרים לי איך הם מתפללים, איך הם מבקשים. ולא פעם בא מישהו ואומר שהוא מבקש מה' בתקיפות – הוא מתלונן ומתווכח למה עשה לו ככה ולמה לא עשה לו ככה ולמה לא הביא לו מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה... ו'לא שומעים לו!' כן? אז אני אומר לו: 'בני, לא ככה! כעני בפתח. זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא! מה אנו מה חיינו? מה זה בן אדם? איך אתה מדבר?' מצד אחד, נכון, "ידיד נפש אב הרחמן", אבא שבשמים. מצד שני, צריך יראה וביטול והתבטלות לפני בורא עולם! כי מה זה בן אדם? אם ה' לא נותן לו חיים ולא נותן לו חיות ולא נותן לו כל מה שהוא צריך – שניה אחת הוא לא חי, לא הוא ולא כל העולם ר"ל.
בדור שלנו לפעמים שוכחים את זה, כי בדור הזה "חֻצְפָּא יִסְגֵּא", צריך להיזהר מאד. אז צריך ללמוד את זה מהעבודות של כהן גדול, שכשהוא מתקרב למקום השראת השכינה, קודש הקדשים, כולו פחד ורעדה. התפילה אפילו שהוא מתפלל היא תפילה קצרה, כדי שלא יעשה טעות במחשבה, דיבור ומעשה, כי הוא מתחייב מיתה.
ככה אנחנו צריכים לחוש. אז מצד אחד, מנהג חסידות להתבודד ולדבר עם אבא שבשמים, ולספר לו, כמו שאומר רבי נחמן מברסלב, לספר לו את הצרות שיש לבן אדם, כמה קשה לו ולשפוך את הלב. מצד שני, צריך להיזהר איך מדברים. תמיד אני אומר, אני הקטן אומר, אפשר לומר: 'קשה לי. אבא תרחם עלי, קשה לי'. זה דיבור של קרבה, אבל מתוך מסכנות. את זה ה' יתברך מכבד, שבן אדם קשה לו, כי בן אדם הוא בן אדם, כן. תלונות וטענות ודרישות? – אוי ואבוי.
אז יש כאלה שחושבים שהם יכולים, לא על עצמם, אבל בשביל עם ישראל הם 'יפתחו את הפה' – זו גם סכנה! מי אמר שאתה ראוי לזה. מה אתה, כהן גדול ביום הכיפורים בקודש הקדשים? מי אמר שהתפילה שלך תתקבל, אולי אתה תסכן את נפשך? כי כל מה שה' עושה – עושה לטובה.
אז נכון שמצפים משמים כמובן שנלמד זכות על עם ישראל ושנבקש רחמים תמיד על עם ישראל. מצד שני – בדרך ארץ ובכבוד, לא בתקיפות ולא בדרישות.
וצריך להיזהר מאד גם שזה יהיה אמתי, כמו שיש את הסיפור על רבינו הבעש"ט הקדוש והאהוב שהתלמידים שלו התחילו ללמד זכות במוצאי שבת על עם ישראל, והוא בא ואמר שזה עשה קטרוג, בגלל שזה היה מהפה ולחוץ. אז מה אנחנו נגיד? צריך להיזהר גם בזה.
אז כמה לא פשוט לכפר על עם ישראל. כמה לא פשוטה קרבת ה'. כמה צריך להיות טהור וקדוש, בביטול, ונקי וזך כשלג כדי לפעול ישועות.
ומה שמקלקל הכל כמובן זה הגאוה. ולכן, בגדי לבן – 'בגדי אפס', כלום. ולא להתגאות, לא להתגאות, לא בעניני הפרט, לא בעניני הכלל, בשום ענין.
אני לפעמים רואה ושומע אנשים שיש להם דעות נחרצות בכל מיני ענינים, ומוכנים ללכת עם זה חזק 'ראש בקיר' כמו שאומרים, כי הם צודקים, כי פה, כי שם. מה זה בן אדם? אתה בטוח שאתה צודק? מי אמר שבאמת אתה צודק? מי באמת אמר שמה שאתה חושב זה נקי, זה נכון, זה לשם שמים, זה מה שרצוי בשמים? יש לך השגה באמת מה טוב לעם ישראל? יש לך השגה, או שזה לפי מה שלך נראה...?
אז תמיד שלבן אדם יהיה איזה סימן שאלה כשהוא נחרץ וחזק ומדבר ותקיף – רגע, רגע, אדוני, תבדוק טוב. אולי זה נגוע, אולי זה מעורבב. אולי זה נכון אבל לא לגמרי, אולי יש דעה אחרת משלימה נוספת.
זהו. אנחנו צריכים להיזהר מאד ללמד באמת זכות, לתת דוגמא אישית, ללכת בדרך עץ החיים. זו עבודה חזקה מאד, קשה מאד, עם התמדה רצינית מאד שלא פוסקת לרגע. אפשר ללמוד את זה בספר שיצא, הספר שלנו, 'דרך עץ החיים'. אפשר להוריד את זה בחינם גם מהאינטרנט – ולעבוד. יש הרבה עבודה. שלא נחשוב שבגלל שזה חבלי משיח הכל כבר מסודר. לא. יש הרבה סכנות, הרבה עבודה, בַּפְּרט וּבַכְּלל. הרבה זיכוך צריך, הרבה המתקת הדינים, הרבה ענוה, הרבה מדת האמת.
ויש גם בפרשות האלה, שהן מחוברות, את כל עניני הצניעות והפרישה מהעריות, כל העריות, דברים שצריכים תמיד תיקון, שבן אדם יבדוק את עצמו אם הוא קדוש או לא – כי ה' יתברך רוצה שנהיה קדושים כי הוא קדוש – כל ענין המאכלות האסורים, כל הדרישות שיש לבורא עולם יתברך שמו לעד מעמו ישראל, דרישות רציניות. כל התורה זה דבר רציני מאד מאד, כל המצוות, כל ההלכות. הלואי ונזכה לקיים אותם כמו שצריך, הלואי שיהיה נקי לשם שמים, הלואי שכולנו נזכה! אמן!
כן, זה לא פשוט. תסתכלו אילו דרישות ואילו עונשים יש למי שעובר על המצוות, עונשים – כרת, מיתה, ארבע מיתות בית דין, מיתה בידי שמים. ה' ירחם. ה' ירחם. ולמה זה? – כי ה' בחר בנו מכל העמים ואנחנו בחרנו בו יתברך. וה' יתברך הביא את התורה לכל העמים ואף אחד לא רצה לקבל אותה, ועם ישראל אמרנו "נעשה ונשמע" – אז קיבלנו על עצמנו, קיבלנו על עצמנו את השליחות הזו.
אמנם אנחנו כולנו תינוקות שנשבו בדור הזה, בדעות כוזבות, בכל מיני ענינים, הרבה הסתר פנים, הרבה לא קיבלו חינוך נכון, מה לעשות. אבל בכל זאת אנחנו עם ישראל התחייבנו לקיים את התורה והמצוות. ובזכות זה העולם קיים, כי אם לא, הוא מחזיר את העולם לתוהו ובוהו, כי מה יש לו מהעולם הזה לבורא יתברך? הוא רוצה תיקון על פי תורה ומצוות ומעשים טובים. הוא רוצה תיקון הפרט ותיקון הכלל. אם אנחנו לא מתקנים, אז מה יוצא לו מהעולם הזה?
ולכן 'היה בורא עולמות ומחריבן', כי לא היה על מי לסמוך שמה, עד שבסופו של דבר הביא את עם ישראל, הביא לנו את התורה – ועכשיו אנחנו מחויבים. והתורה נצחית. המצוות לא משתנות. מצוות לא תעשה ומצוות עשה, כל הדרישות – הם נצחיות. זה לא הולך לפי ה'מוֹדָה', ה'אופנה', או מה שמקובל אצל האומות, לא. אלה הכל ציוויים של ה' יתברך שלא משתנים.
נכון שמבחינת ההנהגה של עם ישראל זה שונה אם יש בית מקדש ויש סנהדרין גדולה ולשכת הגזית ואם יש גילוי פנים – או אין גילוי פנים. עכשיו אנחנו בהסתר פנים, אין בית מקדש, ואין סנהדרין גדולה ואין עונשי מיתה בידי סנהדרין וכו'. אבל הכל נרשם למעלה. ה' יתברך נפרע מהאדם, גם לטובת האדם – כדי להביא אותו נקי לעולם הבא הוא שולח לו יסורים בעולם הזה, גם ארבע מיתות בין דין הן מכפרות.
ואולי אם כבר הגענו, דיברנו כבר כמה דקות על עבודת כהן גדול – אחד הדברים שגם בולטים זה הענין של השעיר לעזאזל. זה מעניין מאד, השעיר לעזאזל הפך לביטוי בקרב האומות גם, כן – ששולחים מישהו, שמלבישים על מישהו איזה תיק, אומרים 'כן, הוא השעיר לעזאזל של הדבר הזה', ככה. וזה תפס הענין.
ואז באים כל מיני אנשים שהם חסים על בעלי חיים – שזה גם ענין מן התורה, נכון, צער בעלי חיים – ואומרים: 'מה אשם השעיר הזה שהולך לעזאזל? זורקים אותו מהצוק, הוא מתפרק באמצע…' אז על פי הסוד יש לזה הרבה הסברים. כל המצוות הן על פי הסוד.
אחד ההסברים בפנימיות הוא שהסטרא אחרא תופסת את השעיר הזה ועושה לה סעודה, נהנית מהשעיר הזה עם כל העוונות של עם ישראל, שהכהן הרי סומך ידיו עליו ומתוודא על כל העוונות.
והשעיר הזה מלא בעוונות של עם ישראל, ואז הסטרא אחרא לוקחת את האוכל שלה, את החיות, את השפע, ומפסיקה לקטרג על עם ישראל. ואז עם ישראל בעזרת ה' יוצא זכאי בדין.
אז יגידו אוהבי בעלי חיים: 'מה אשם השעיר הזה? למה צריכים לשלוח אותו לעזאזל אם אנחנו חטאנו...?' שאלה בַּמָּקום.
אז קודם כל כתוב: "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". יכול להיות שבשעיר הזה מגולגל איזה רשע, או לך תדע למה הוא נבחר, למה יצא הגורל עליו, הכל בהשגחה משמים.
הרי יש ניצוצות של קדושה בדומם צומח חי מדבר. ויש גלגולים גם. אבל מעבר לענין הזה: אם שמים על המאזנים את גורלו של עם ישראל או גורלו של שעיר אחד – אז בעל הבית יתברך שמו לעד, שכולם שייכים לו, גם עם ישראל ולהבדיל גם השעיר הזה, אז הוא עושה לנו 'הנחה' כמו שאומרים, ומביא לנו אפשרות לתת לסטרא אחרא את השעיר שלו ולהציל את עם ישראל, להמתיק מעלינו את הדינים, וככה העולם מתקיים.
הרי חשב ה' יתברך לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאינו מתקיים – שיתף עמו מדת הרחמים. זאת אומרת שאם זה יהיה רק במדת הדין, מי יכול לעמוד במדת הדין? צריך גם רחמים.
אז זה ברחמיו האין־סופיים זה שהוא ציוה את הסדר הזה של עבודת יום הכיפורים, לכפר על ישראל – שבכמה פעולות יחסית פשוטות הכהן הגדול ממתיק את הדינים, ובשלב הזה הוא גם כן מלביש את כל העוונות והחטאים על השעיר. ואם עם ישראל זכו ועשו תשובה – הלשון של זהורית שהיתה נקשרת על השעיר וגם אחת שהיתה נשארת למעלה על הצוק היתה הופכת להיות לבנה, מאדום ללבן. זה היה סימן שנסלח לעם ישראל.
ולצערנו היו ימים שזה אף פעם לא הפך להיות לבן, זה נשאר אדום. זאת אומרת, גם עם כל מה שעשה הכהן הגדול, גם עם זה שנתנו את השעיר לסטרא אחרא – עם ישראל לא עשה תשובה כראוי, וה' ירחם מה שנגזר.
אם נסתכל על ההיסטוריה של עם ישראל, נבין אילו דברים נוראים נגזרו, והכל ברחמים אין־סופיים, שלא יהיה יותר גרוע, כי אמר אליהו הנביא זכור לטוב שתמיד יכול להיות חלילה יותר גרוע.
ועם ישראל חי. וברוך ה', אנחנו בתהליכים של קיבוץ גלויות ושל חזרה בתשובה ושל חבלי משיח. ה' יעזור שבזכות כל מי שרוצה את הטוב ומשתדל לעשות למען שמו באהבה יתברך שמו על פי התורה – שתבוא כבר הגאולה ברחמים, והאמת תתגלה, ונשמח כולנו, וה' יתברך ישמח במעשיו.
לחיים! לחיים! לחיים! לחיים!
להתחזק בענוה, ובאחדות! ובלב טוב, למען שמו באהבה.
לחיים! לחיים! לחיים!
שבוע טוב לכולם.
שבת שלום ומבורכת לכל בית ישראל.
מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
