ערב טוב! שבוע טוב, שנה טובה! חודש טוב, מה שלומכם? אנחנו כאן ב'ותן חלקנו בתורתך', פרשת האזינו תשפ"ו. ובשם ה' נעשה ונצליח. אתם יודעים שאנחנו מתיחסים לפרשה על פי 'דרך עץ החיים'.
משך את תשומת לבי הענין של השירה. השירה, זה דבר חשוב מאד. כן, הלשון של הפרשה היא בלשון של שירה. חזקיה עמד להיות משיח, אבל לא זכה כי הוא לא אמר שירה. תראו איזה דבר גדול השירה, כמה זה חשוב. בדרך כלל כשבוחרים – בוחרים... כאן זה משה רבינו, כן? להבדיל – אבל כשמשוררים, כותבים, סופרים, כותבים בלשון של שירה זה באמת מושך את האור מההיכל של השירה, מאיפה שבא השפע הזה. זה שפע מיוחד.
אפשר להגיד דברים באמצעות שירה שאי אפשר להגיד באמצעות פרוזה, באמצעות שיעור, נאום. לשירה יש כח מיוחד. הוא נכנס בדרך רוחנית, בדרך סודית כזו לנפש האדם. וכמובן, בשירה הרגילה של בני אדם יכולים לבטא גם דברים חיוביים ולא עלינו גם דברים שליליים.
כאן בפרשה השירה היא מופלאה, כמו כל התורה. מובן שכל הלשון הכל סודות של ה' יתברך, סודות של הקבלה הכל, כל קוצו של יו"ד יש לו משמעות. אז המלים הם לא סתם. אבל בפירוש הפשוט רואים 'וואו, איזו שפה', איזו שפה מופלאה. וזה נכנס. זה נכנס בדרך של שירה.
אבל השירה הזאת היא גם סיכום של ההיסטוריה שלנו, בעיקר של העבירות, תוכחה, וגם איום ואזהרה מה יקרה כשניכנס לארץ אם אנחנו לא נעבוד את ה' כראוי ונעשה דברים לא טובים, וגם הוא כאן מעיד על האופי קשה העורף של עם ישראל והוא אומר שהם יכשלו, שכבר כשלו במדבר אז הם יכשלו גם בארץ. אני אומר את זה במלים שלי. וכמובן, לכן היה הענין הזה של לא ללמוד משבעת העממים שהיו פה בארץ, שלא ילכו אחרי אלהים אחרים וכן הלאה וכן הלאה.
יחסית זו פרשה קצרה מתומצתת מאד, חזקה מאד, עצמתית, ועם רגשות קשים של משה רבנו, עם דאגה אמתית של משה רבנו מה יקרה לעם ישראל ומה יקרה אחרי שהוא יסתלק – הרגשה של חוסר אונים של עבד ה' ורועה נאמן, עבד נאמן ורועה נאמן – עבד נאמן כלפי שמיא, רועה נאמן כלפי עם ישראל. אז הוא דואג מה יהיה, איך הוא יביא את המסר, איך יעביר את המסר כדי שזה יחרט בכל הנשמות של עם ישראל עד סוף כל הדורות, שלא ניפול, שלא נאכזב את הבורא יתברך.
ולצערנו הוא צדק, גדול הנביאים, גדול החכמים, בזה שעם ישראל נכשל. ברור שהדרגה של עם ישראל במדבר היתה דרגה גבוהה מאד. אין כמו דור המדבר, אומר ה'תַּנָּא דְּבֵי אליהו' הקדוש. אין כמו דור המדבר, למרות שהיו תקלות, אבל בכל זאת "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה", מסירות הנפש של עם ישראל כאיש אחד בלב אחד, כל מה שעברנו, זה היה חזק מאד, נשמות בדרגה הכי גבוהה יחד עם משה רבינו – זה לא פשוט.
אז מצד אחד הגדלות הזו. אחר כך אבל יורדים לטבע, צריך לכבוש את הארץ ולזרוע ולקצור ולהתמודד עם המציאות, כבר לא יורד המן, ואין ענני הכבוד, משה רבינו הסתלק. אז כל זמן שיהושע היה קיים הם לא חטאו. זה יאמר לזכותו של יהושע, "נער לא ימיש מתוך האהל", בגלל שהוא היה דבוק ברבי שלו בדבקות אמתית. ולכן האור של משה רבנו שהוא מבחינת חמה עבר כל הזמן ליהושע שהוא בחינת לבנה, שאין ללבנה אור מעצמה. ובזכות זה שהוא היה חסיד נאמן, אפשר לקרוא לו ככה, אז הוא גם זכה לשמירה – גם משמים, ה' הבטיח לו, וגם בזכות משה ובזכות התורה, שבזמנו לא חטאו.
אבל אחרי שהוא הסתלק – ירידת הדורות, והם כבר חטאו, חטאו בעבודה זרה, שזה דבר כואב מאד לה' יתברך מאד מאד מאד. איזו... בלשון שלנו, זו בגידה. ה' יתברך נתן לך את החיים, נתן לך את התורה, נתן לך את הארץ, נתן לך את הכל, הוציא אותך ממצרים, קרע לך את הים, קיים מה שהבטיח לאבותינו הקדושים – ואתה הולך ולומד פה מכמה אנשים פה לעבוד עבודה זרה?!
אז חכמים אמרו שהיצר של עבודה זרה היה חזק מאד, לא סתם הם נפלו בזה, כמו שיש גם היום יצרים, ה' ירחם, קשים שאנשים נופלים בהם, יעזור ה' שלא יפלו.
בכל אופן, אז הוא עכשיו צריך לחנך את הדור הזה ששומע אותו ואת הדורות הבאים. הוא עושה את זה בקיצור נמרץ יחסית הפעם, אבל בלשון חדה ולא קלה של תוכחה ושל אזהרה ושל איום מה יקרה אם הם יבגדו בה' יתברך.
מזה אני רציתי להקיש לעניני חינוך. אתם יודעים שאני גם במקצועי מורה בחינוך מיוחד, עבדתי עשרים שנה במשרד החינוך בתור מורה לבעלי מוגבלויות חמורות וגם עבדתי בחינוך הרגיל, בקיצור איש חינוך. אז הדבר הזה מעניין אותי, מושך אותי – השיטה הפדגוגית אם לקרוא לזה ככה, של משה רבינו, שהוא רוצה להנחיל אזהרות ולחנך, ואיך היום אנחנו מחנכים.
גם היום אנחנו בסכנה, כל ילד בסכנה שיתרחק מדרך ה', ה' ישמור. אז איך ההורים והמחנכים מנחילים את הדרך בדרך שזה יתקבל. כל הענין זה שזה יתקבל.
"משה קבל תורה מסיני, וּמְסָרָהּ ליהושע", "ויהושע לזקנים" – וכבר שם התחיל הבלאגן הגדול יותר, "וּזקנים לנביאים, וּנְביאים מְסָרוּהָ לאנשי כנסת הגדולה", וכן הלאה בכל הדורות.
ואנחנו בדור האחרון שבאחרון, החוצפה גוברת, היצר הרע קשה, הנשמות למטה, בעקבים של אדם בליעל, בסוף של ה... איפה שהשמרים, סוף החבית כמו שאומרים. אז קשה מאד להנחיל את התורה שבאמת תישאר ושהילד והנכד והנין והבן של הנין גם ילכו בדרך ה'. ואז יש "חֲנֹךְ לַנער על פי דרכו", ויש "שמאל דוחה וימין מקרבת". ואנשים שואלים כמה שמאל, כמה ימין? כמה שמאל דוחה, כמה ימין מקרבת? שמאל דוחה, זה שמאל, זה דין. ימין מקרבת, זו אהבה, זה חסד. ככה הרבה שמאל דוחה, וככה קצת ימין מקרבת? או הרבה ימין מקרבת, ומעט שמאל דוחה?
אין נוסחה אחת. בשביל זה כתוב "חֲנֹךְ לַנער על פי דרכו", לפי הטבע שלו, לפי הקשר שלך אתו, ההשפעה. צריך שיהיה קשר והשפעה יום־יומית, לא רק בענין לימוד תורה, אלא שתהיה אזן קשבת שלו, כתובת שלו, חבר נאמן שלו, רועה נאמן שלו, שהילד ירגיש שאבא ואמא הם אנשים שהם קרובים אליו ומבינים את כל הבעיות שלו ועוזרים לו. זה דורש המון, במיוחד אם יש הרבה ילדים. וצריך להשקיע כל יום הרבה תשומת לב וגם הרבה להתפלל על איך, באיזה לבוש, להביא לכל ילד את ההדרכה ואת התורה – כדי שזה יתקבל.
אז כאן יש ענין מעניין, שהוא אומר שעם ישראל יכשל. אוקיי. להבדיל אין סוף הבדלות, כי אין לנו השגה במשה רבנו ולא בדור המדבר וכמובן לא בקדוש ברוך הוא – אבל אנחנו בדרגה שלנו, שאנחנו צריכים לחנך את הילד, אנחנו צריכים לתת לו הרגשה שהוא יכשל? יש בזה משהו חיובי, 'תשמע, תזהר. אל תלך עם הילדים האלה. הם ילדים מקולקלים, הם עושים שטויות, אתה תלמד מהם. ואם תלמד מהם, אתה תסתבך, גם עם בורא עולם, אולי תסתבך גם עם החוק. אל תעשה, אל תלך'. זו אזהרה נכונה.
אבל אם אומרים לילד 'תשמע, אתה לא שוה שום דבר, אין לך שום סיכוי. מולם אתה אפס אתה בטוח תלך ולא תצליח' – זה מוריד לו את הערך העצמי, זה מוריד לו את הבטחון. ואז הוא אומר 'אה, אם אני כל כך לא שוה כלום, בוודאי אני אכשל', ואז הוא לא עושה כלום והוא נכשל. אז יש פה גם כן מנעד: עד איפה אתה אומר לו 'תזהר', עד איפה אתה מזהיר אותו, עד איפה אתה קצת מתאר לו את מפת הקרב – וגם מתאר לו מי הוא, מה הכוחות שלו, מה היכולות שלו.
כדאי מאד שהילד יראה בעצמו משהו חיובי, גם אם הוא ילד קצת בעייתי, גם אם הוא ילד שלא קל לו, נניח הוא עם בעיות התנהגות וכאלה דברים – שלא ירגיש שהוא מופרע ושאין לו תיקון והוא רשע וזורקים אותו מבית הספר או מהחדר. לא, לא, לא. צריך לתת לו את ההרגשה שאתה אוהב אותו ואתה סומך עליו.
אני זוכר שכשהייתי צעיר ועבדתי בריפוי בעיסוק, ריפוי באמנות, ריפוי במוזיקה, בתור מדריך שיקומי בארבעה בתי חולים פסיכיאטריים לפני שלמדתי חינוך מיוחד – כל זה מסופר בספר שלנו 'עמו אנכי', תורידו אותו מהאתר בחינם, תקראו אותו, זה ספר חשוב מאד, חשוב מאד לכל בן אדם – בקיצור, אני לא למדתי אבל ככה אז בזמנו היתה לי הגישה להתיחס לחולים הפסיכיאטריים במחלקות הכרוניות שעבדתי בהן, שהיו חולים של חמשים שנה אשפוז, ארבעים שנה אשפוז, שלא דיברו, לא הבחינו בין אוכל לבין פסולת, מצבים הכי קשים.
אני התיחסתי אליהם כבני אדם נורמליים. ככה בא לי משמים, גם לתת להם כבוד כי היו אנשים שהיו צועקים עליהם, כבוד – וגם, באהבה, אבל אני מצפה לשיתוף פעולה.
כן, אני לא חושב שאתה חולה נפש ושאתה לא פה בכלל ואתה לא מבין מי אתה ומה אתה. אני מצפה שתבוא, 'הנה, בוא תשב אתי, בוא נעשה משהו, בוא נצייר. בוא נעבוד. תעזור לי רגע, תרים את השולחן. ואוי תביא כסא' – ככה. והיה פלא פלאים. חולים שלא עשו כלום, שממש היו, לא יודע איך לקרוא לזה, לא דיברו עם אף אחד, לא עשו שום דבר, לא שלטו בעצמם, כלום־כלום־כלום, בעולם אחר, חולים בסכיזופרניה כרונית קשה מאד – התחילו לתפקד.
כשאתה התיחסת אליו כבן אדם ואתה התיחסת באהבה ובכבוד, וציפית שהוא יעזור לך להזיז את השולחן כי אתה לא יכול לבד – הוא פתאום לקח את הידיים והזיז את השולחן, הוא נזכר שהוא בן אדם, הוא נזכר שהוא שוה משהו, הוא לא איזו רוח רפאים במחלקה שבה רק מתיחסים אליו כדי לצעוק עליו כי הוא מלכלך ועושה בעיות.
מאד מאד עמוק היה הטיפול הזה. זה היה אצלי עמוק בלב ובנשמה. וזה עזר מאד מאד, פלא פלאים, פלא פלאים.
ולכן חשוב מאד שכל הילדים, ובכלל כל בני האדם, תתיחס אליהם, תתן בהם אמון שהם יכולים. יצא לי לעזור לשקם גם אנשים עם בעיות פיזיולוגיות. עבדתי גם עם בתי אבות, מקומות כאלה. אז בן אדם, אם המשקם שלו משדר לו, באהבה ובכבוד, אבל משדר לו שהוא יכול והוא מסוגל – אז הוא יתגבר על הפחד, על הבושה, על כל הדימוי העצמי השלילי שלו, והוא פתאום יוכל, כן. ועל כל צעד קטן שהוא מתקדם, 'וואו', אתה נותן לו מחמאה ומעודד אותו – הבן אדם יתקדם.
ככה זה בחינוך המיוחד, בפסיכיאטריה, בשיקום – ובחינוך הרגיל כי היום כולם צריכים שיקום וטיפול בגלל הלחצים, ה' יעזור.
אם כן, הנקודה הזו היא חשובה מאד: לתת את ההרגשה שאתם תצליחו, למרות הכל ה' יעזור ואתם תצליחו – לא רק להזהיר, שגם זה חשוב מאד, מאד מאד, שזה מה שמשה רבינו עושה פה, מזהיר ומאיים עם הענשים.
וגם הענין של הענשים: הדור שלנו למטה מאד, למטה מאד, הדעות מעורבבות עם כל הדעות של אומות העולם וכל מיני ענינים. וכמו שאמרתי, יש חוצפה, קשה לדבר עם הילדים. אז אתה צריך להגיע, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" – תגיע למקומו, תגיע למקומו, תבין אותו, תתבונן, תבין את כל מה שקורה לו, ותעזור לו.
היום יש ענין של לעמוד לימין אביון, כן, כמו הלשון של הפסוק, "כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן", וגם "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". אתה ביחד אתו, אתה ביחד אתו, ובסיעתא דשמיא אנחנו נצליח בעזרת ה', אנחנו נתקדם – תמיד בצד החיובי, תמיד. לא משנה באיזה מצב האדם – אתה מאמין בו, אתה דן אותו לכף זכות, אם בכלל אתה דן אותו, אתה מעודד אותו. זו כבר עליה גדולה מאד מהמצב שהוא היה בו, שבור, גמור, מיואש, הוא לא יודע בכלל שהוא בן אדם.
אז כאן אנחנו רואים את ההדרכה שנותן משה רבינו, ומזה אנחנו יכולים להבין הלאה מה אנחנו צריכים לעשות.
וגם יש את הענין של הציווי כשה' יתברך מבשר למשה רבינו בסוף הפרשה שתכף הוא צריך לעלות להר נבו והוא הולך למות. ואנחנו יודעים שה' יתברך טיפל בקבורה של משה רבינו, וזה היה משהו לא רגיל כמובן. וגם כתוב על הצדיקים שבמותם הם נקראים חיים, הם באמת לא מתים. אבל בכל זאת הלשון קצרה מאד של ה' יתברך, שמצוה עליו שיעלה להר נבו ומזכיר לו למה הוא נפטר והוא לא נכנס לארץ, בגלל הענין של מי מריבה, שהכה בסלע יחד עם אהרן במקום לדבר אל הסלע. ובולט היחס הרשמי מאד הזה.
אנחנו כולנו אנשי רגש, בדור הזה במיוחד רוצים יחס, רוצים רגש. ה' יתברך, לבן אדם הכי שלם שהיה אי פעם, משה רבינו, הוא נותן לו כמה משפטים, כמה פסוקים ואומר לו שהוא הולך למות, ומסביר לו למה. הוא כבר אמר לו את זה קודם. וזהו. אין רגש. אין פה תחושה של רגש. מה זה בא להגיד? קודם כל, אין לנו תפיסה והשגה בבורא יתברך, כל מה שהוא עושה עושה לטובה. אם הוא הוכיח אותו ואמר לו ברגע האחרון 'בגלל זה אתה נפטר' זה גם כדי שאנחנו נדע, אנחנו החסידים של משה רבינו, וגם שמשה רבינו ידע כי הוא התחנן ואתחנ"ן תפילות כדי שלא ימות – וגם שידעו שזה רק בגלל הענין של מי מריבה, זה לא בגלל שהוא חטא כמו דור המדבר. הוא לא חטא, זה רק על הענין הזה של מי המריבה, אז גם זו לטובה.
וגם צריך לדעת שהקדוש ברוך הוא הוא מדקדק מאד עם הצדיקים, כחוט השערה, וגם חוסך בכל מלה. אין בתורה אות אחת מיותרת, קוצו של יו"ד מיותר אין. גם בנבואות, כל מלה, כל דבר מדוד. זה בכל זאת הבורא שאין לנו בו תפיסה, אבל רק תסתכלו על הבריאה הגשמית, שלא נדבר על העולמות העליונים – מה זה בן אדם? בן אדם הוא כלום, הוא אפס, כלום, אנחנו כלום. ולכן ה' יתברך ככה בעצם הכין אותו למיתה שלו וזהו.
ומאז חטא אדם הראשון יש את הגזירה שכל בני האדם צריכים לשלם על החטא הזה, כי היה לנו לכולנו חלק בו ונגזרה מיתה, אז צריך למות. אז למשה רבינו הוא מודיע, והוא מסביר לו איפה ומתי. רוב האנשים לא יודעים מתי הם יפטרו ומי יטפל בקבורתם ומה הסיבה ושום דבר.
אז משה רבינו עבד נאמן ורועה נאמן – רועה נאמן כלפי עם ישראל, ועבד נאמן כלפי הקדוש ברוך הוא. העבד האמתי, הוא לא דואג לעצמו, הוא דואג לאדונו, הוא חושב מה האדון צריך והוא עושה. עבד נאמן, כל האוצרות של האדון אצלו, האדון סומך עליו. אז ה' יתברך ישתבח שמו סמך על משה רבינו, קרא לו "בכל ביתי נאמן הוא" – זו מעלה מעלה מעלה, שאי אפשר לתפוס, כי משה רבינו היה גם בן אדם עם גוף גשמי, זו לא רק נשמה. יש אנשים שממציאים כל מיני המצאות. לא, הוא היה ילוד אשה, והיה עם גוף והיה עם נשמה. וה' יתברך ידע היטב איך לדבר אתו.
וגם אנחנו צריכים להבין, כמה שאנחנו מפונקים ורוצים רק חום ואהבה ותשומת לב – ה' יתברך מנהיג את העולם בשלושה קוים: קו ימין – אהבה, חסד. קו שמאל – דין. קו האמצעי – רחמים וקו התפארת, המכריע בין שני הקוים. מבינים? אז זו לא רק אהבה, ואלה לא רק חיים קלים. ולכן בעולם הזה יש הרבה צרות, שלא נדע, ובסוף מחכה המות, שלא נדע. אז זה לא גן עדן פה, גן עדן היה שמה. מבינים?
וכגודל האדם ככה ההתיחסות אליו, גם בצד החיובי, התיחסות מיוחדת למשה רבינו, אין כמו משה רבינו, ה' מעיד עליו, גם העולם הבא שיתן למשה רבינו מי יש לו השגה בזה בכלל? והקִרבה שיש למשה רבינו עם הבורא, ושה' יתברך מקרב אותו – אבל יש גם "קֵץ כל בשר", אם הוא עשה משהו לא כהוגן הוא משלם על זה. אפשר לבקש רחמים. הוא ביקש רחמים. אבל זהו, גזירה מלפניו וגמרנו.
טוב לנו לדעת את זה, לא לחשוב שהכל רק נחמד וקל ויפה וטוב, העולם מופלא ואין רע – לא, יש רע, יש יצר הרע הפרטי, יש יצר הרע הכללי, ויש מדת הדין שמקטרגת ואומרת לקדוש ברוך הוא 'אל תעשה איפָה ואיפה, אתה דיין אמת', ואז אם יש אפשרות להמתיק את זה ה' ממתיק את זה ואם אין אפשרות האדם משלם. ה' יתברך לא לוקח שוחד. אין אצלו משוא פנים. והקדושים הכי קדושים, מדקדקים אִתם כדי שיבואו נקיים לעולם הבא.
אז צריך קצת להבין על פי התורה, כל הפרד"ס, פשט רמז דרש וסוד – להבין את כל המערכה, כדי להבין איך הקדוש ברוך הוא מנהל אותנו, מה אנחנו עושים פה, מה מצפה לנו, שלא נבוא בטרוניות, שלא נתפלא, 'וואו, למה זה ככה וזה לא אחרת?'
הקדוש ברוך הוא הוא לא בן אדם. אנחנו בני אדם, אנחנו מוגבלים. והוא יודע איך להנהיג אותנו בַּפרט ובַכלל. וכשצריך וכשאפשר שיהיה לנו טוב, הוא שמח שיהיה לנו טוב, כמו אב, אב הרחמן, כמו כל אב, להבדיל, כן, רוצה שיהיה טוב לילד שלו. אבל אם הילד מתחצף, אם הילד עושה דברים רעים, אז אבא מייסר אותו, מחנך אותו. ככה ה' יתברך.
יהי רצון שכולנו נהיה טובים ומתוקנים ונהיה נאמנים לקדוש ברוך הוא, ונתגבר על היצר הפרטי והכללי ולא ניתן לו לתפוס אותנו אפילו אלפית השניה, ושתבוא הגאולה במהרה ברחמים!
לחיים! לחיים! לחיים!
שנה טובה ומתוקה לכולם! גמר חתימה טובה לכולם! שיהיו רק בשורות טובות ישועות ונחמות! וכל טוב סלה.
נא להפיץ את מעינות 'דרך עץ החיים' בכל מקום ובכל זמן לזיכוי הרבים למען שמו באהבה!
הנשמות צמאות. תביאו להם את 'דרך עץ החיים', וגם את השירים שלנו, הדא"זים, שירי אמת, שירי אור לנשמה. אפשר להוריד אותם מהאתר, זה מחיה את הנשמות.
לחיים! לחיים! לחיים!
שנה טובה ומתוקה.
מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
