ערב טוב! שבוע טוב, מה שלומכם? אנחנו כאן ב'ותן חלקנו בתורתך', פרשת יתרו תשפ"ה, ובשם ה' נעשה ונצליח.
אנחנו מנסים קצת להבין את הפרשה על פי 'דרך עץ החיים'.
משך את תשומת לבי הענין הזה של יתרו, שהוא ביקש ממשה רבינו שיצא לקראתו וחכמים אומרים שמשה רבינו לא יצא לקראתו עד שה' יתברך ציוה עליו לצאת לקראתו. אז יש כאן כמובן את הנושא של הכבוד – הכבוד של יתרו, הכבוד של משה, הכבוד של עם ישראל, הכבוד של התורה, הכבוד של הקדושה.
יתרו אמנם התגייר, תכף הוא מתגייר, אבל הוא היה כומר לעבודה זרה. על פי הקבלה, על פי 'שער הגלגולים', הוא היה הטוב שבקין. קרח היה הרע שבקין, והוא היה הטוב שבקין, לכן הוא התגייר. אז הוא אמר למשה רבינו שאם הוא לא יצא לכבודו, שיצא לכבוד אשתו של משה רבינו והבנים של משה רבינו. יש פה ענין רגיש.
בכלל, מה הענין הזה של הכבוד? זה סוד גדול, הכבוד. ה' יתברך הכל ברא לכבודו. ובקשר לכבוד של בני אדם: הכבוד הוא דבר חשוב, צריך לכבד בני אדם, כל בן אדם, כל בריאה לכבד, זה ברור. אולי היום זה לא ברור כל כך, כי בדור הזה יש ענין של חֻצְפָּא יִסְגֵּא, אבל בכל אופן – ברור, "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" וכן הלאה.
אבל עכשיו אנחנו מדברים על הצורך של האדם עצמו לקבל כבוד. וזה לא דבר ראוי ולא דבר טוב שבן אדם דורש כבוד. כן, מי שדורש כבוד הכבוד בורח ממנו. ומה נותן הכבוד הזה?
מצד אחד, יש הלכות כיבוד רב, כיבוד אב ואם, כיבוד רב. בלי הכבוד העולם לא מתקיים. מצד שני, קבלת הכבוד צריכה להיות לשם שמים, לא לשם חשיבות עצמו וגאות עצמו. אז יש ענין שחכמים צריכים שתהיה להם שמינית שבשמינית של גאוה כדי לשמור על כבוד התורה, נכון מאד. ויש הבדל בין בן אדם פרטי למלך, לגדול החכמים, לגדול הנביאים, משה רבינו.
האם הוא לא יצא לקראתו מפני שחשב אם זה ראוי או לא לכבוד שמים שהוא, שהיה גואל ישראל הראשון, יצא לקראת הכומר הזה של עבודה זרה, שמצד שני היה גם חותן משה? והנה, ה' יתברך אמר לו לצאת לקראתו.
הוא היה ענו מכל אדם, הוא לא היה צריך את הכבוד של אף אחד. כשבן אדם ענו, באמת ענו, אין לו צורך בשום כבוד. יש בן אדם שאוהב כבוד, יש בן אדם שסולד מכבוד. ויש בן אדם שהגיע למדרגה שהכבוד בכלל לא קיים אצלו, זה לא ענין אצלו בכלל, הוא לא צריך להתגבר, הוא לא צריך לסלוד. גם מי שסולד מהכבוד, עדיין יש לו רגישות לכבוד. יש דרגה שבן אדם בכזה ביטול שזה לא מעניין אותו, זה לא מדבר אליו, כמו שלא מדבר אליו, לא יודע, נושא כל שהוא, למשל תאות בצע או דברים כאלה, אז כמובן לא מעניין אותו הכבוד – נותנים לו כבוד, לא נותנים לו כבוד, הוא לא קשור לזה.
זה תלוי בעבודה של האדם, וגם בדרגת נשמתו – אם הוא גשמי, אם הוא אצילי יותר, אם הוא מזוכך יותר. זה קשור גם לעניין היסורים. היסורים מזככים את האדם ונותנים לו פרופורציות נכונות, ואז מה זה כבוד? היום מכבדים אותך, מחר מבזים אותך, מחרתים מכבדים אותך. זה חזיון תעתועים.
יש בזה תועלת לניהול העולם. כן, ברור, ברור, ואסור לפגוע. אליהו הנביא רץ לפני אחאב המלך, שהיה רשע ומורד בה'. למה? לחלוק כבוד למלכות. זה חשוב מאד מאד. אבל מובן שמשה רבינו לא היה צריך את הכבוד של יתרו. יתרו חשב שהוא צריך לקבל כבוד כי הוא החותן שלו, ככה נראה. אבל אחר כך בסעודה משה רבינו עומד ומשמש לפניהם, הוא מגיש להם את האוכל. בתור בעל הבית הוא משמש לפניהם ומגיש להם את האוכל. הוא לא היה חייב. הוא היה ענו מכל אדם.
האם איש האלקים – שהוא גם איש, אבל הוא גם איש האלקים, הוא שליח של האלקים – יכול לנהוג כבן אדם רגיל? זאת אומרת, להרגיש בנוח לצאת לקראת חותנו בלי לשאול את ה', למלצר לפני האורחים בלי לשאול את ה'? האם זה נכון? האם זה מדויק? או שאצל איש האלקים הכל צריך להיות על פי האלקים, על פי מה שהבורא יתברך רוצה ומצוה, ואם הוא לא מצוה אז לפחות שאיש האלקים יהיה קשוב, קשוב לרמזים משמים?
גם באיש האלקים יש דרגות, כמו שבנביאים יש דרגות, עד הדרגה של משה רבינו, גדול הנביאים. גם לגדול הנביאים יש זמנים שונים, עד שהוא נהיה גדול הנביאים. וגם כשהוא כבר גדול הנביאים יש זמנים שהוא לבד, שהוא באהל מועד, שהוא ליד כלל עם ישראל, שהוא מדבר עם אנשים, שהוא לא מדבר עם אנשים. יש בזה דרגות שונות בדבקות העליונה, גם בהתגלות.
ומשה רבינו זכה להתגלות כמעט בכל רגע, מתי שהוא היה צריך הוא היה מדבר עם ה' וה' היה עונה לו. זה דבר עצום. זה לא דבר פשוט בכלל. ה' בכבודו היה עונה לו. יש צדיקים שמדברים עם הבורא יתברך, אבל מי שעונה זה מלאך או נשמה של איזה צדיק, או הנשמה של האדם עצמו. יש בזה דרגות וכל מיני סוגים שונים.
מה שאנחנו רואים כאן זה הענין של הפרהסיה. אם יתרו היה מגיע באמצע הלילה כשכולם ישנים, אז לא בטוח שהיה כזה ענין. או אם משה רבינו היה לבד במדבר והיה מתקרב אליו יתרו, כל הענין של הכבוד ושל הפרהסיה היה נעלם. הפרהסיה, "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ", מצד אחד זה דבר חשוב מאד, גם כלפי שמים כמובן – אם באים שני אנשים לשיעור או באים מאתים אלף אנשים לשיעור, זה כבוד שמים אחר. אז זה חשוב, הפרהסיה חשובה. גם מנין – צריך לפחות מנין בשביל להתפלל, כן, זו קומה שלמה מינימלית, עשרה יהודים. הכל קשור.
ומצד שני, יש סכנה בפרהסיה. למשל במחלוקת של קרח ועדתו. אם הוא היה חולק על משה רבינו בינו לבין משה רבינו, זה גם היה חמור אבל פחות. אותו דבר עם ירבעם, הוא זכה להיות מלך על עשרת השבטים כי הוא הוכיח את שלמה המלך – והפסיד אותם כי הוא הוכיח אותו בפרהסיה. הנה, פגיעה בפרהסיה זה לא טוב, לא טוב.
גם מי שאצלו הכבוד לא נחשב לכלום – הוא צריך להזהר בכבוד הבריות, כי אצל הבריות זה כן נחשב. מה שמתאים לך לא אומר שזה מתאים גם לזולתך. אז זה בסוגיה הזאת של הכבוד ושל איש האלקים.
אחר כך יש לנו בפרשה גם את מתן תורה. משה רבינו עולה אל הר סיני וה' מדבר אתו ומצוה עליו, והוא חוזר לעם ישראל להכין אותם, ואחר כך עולה עוד פעם לקבל את התורה. אנחנו רואים שיש מִדרג, כמו שלקודש הקדשים יכול להכנס רק כהן גדול, רק ביום הכיפורים, רק בזמן הנכון ובלבוש הנכון ובמעשים הנכונים, בדיבורים הנכונים. אם לא, הוא חייב מיתה. למה שלא כל אחד יבוא ויכנס? כולנו אותו דבר, לא? כן, כולנו אותו דבר מבחינת זה שכולנו בשר ודם, כולנו ילודי אשה. אבל לא כולנו אותו דבר מבחינת התפקידים והקִרבה לה' יתברך והאחריות והמדרגה הרוחנית, מדרגת התיקון של האדם, וגם לא בשורש הנשמה של האדם.
הנה, כמו שבפרשה: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמשים, שרי עשרות – האם זה רק מפני חכמתם שהם היו שרי אלפים ואלה שרי עשרות? או שזה קשור גם לשרש נשמתם ולתפקידם וליכולתם והכל הולך ביחד? – הכל הולך ביחד. בעולם מתוקן, מתוקן על פי 'לתקן עולם במלכות שד"י', מי שעומד בראש זה מלך מזרע דוד המלך. זה התפקיד שלו, זה מה שנכון. שאול המלך לא הצליח כי זה לא היה התפקיד שלו, כי הוא היה בחינת 'יסוד' ולא בחינת 'מלכות', לכן זה היה רק בהשאלה באופן זמני.
אז כל אחד שיהיה שמח בחלקו. "איזהו עשיר? השמח בחלקו". מי מתעשר מהשפע האלוקי שיורד אליו? – מי ששמח בחלקו, במקומו, במיקומו. הוא שמח, אז הוא מקבל את השפע המתאים לו. אה, הוא מקנא? אם הוא מקנא, הוא יכול לגמור כמו קרח ועדתו רחמנא לצלן, או כמו קין. אין מה לקנא. כל אחד צריך להיות במקומו, בתפקידו ובענינו. והלואי ונעשה את זה טוב, ולשם שמים.
הכי חשוב בעבודת ה' זה שזה יהיה זך ונקי לשם שמים. ובשביל זה צריך להיות גבור הכובש את יצרו. "איזהו גבור? הכובש את יצרו". צריך הרבה מאמץ ובקיאות ב'דרך עץ החיים' – ששם כל דקי הדקויות, גם של הבירורים וגם של הדבקות וגם של המלחמה נגד היצר הרע הפרטי והכללי, ולהבין את מפת הקרב, ולהבין את הנסיון ואיפה מנסים את האדם – הוא בכלל מרגיש שמנסים אותו, או לא?
מי שמיומן וחזק ב'דרך עץ החיים', יש יותר סיכוי שירגיש בנסיון ויבין מה עומד לפניו. וגם "בדרך שאדם רוצה לֵילֵךְ, בה מוליכין אותו", אז בגלל שחשוב לו כל הנושאים האלה, למצוא חן בעיני ה' ולא ההפך חס ושלום – אז משמים ירחמו עליו ויראו לו איפה הנפילה, איפה הנסיון, איפה המלכודת, איפה הבחירה הנכונה, ואם הוא טעה שיראה את הטעות שלו ולא יתעקש הלאה, משמים יעזרו לו. "בא לִטָּהֵר, מְסַיְּעִין אותו". "בא לִטַּמֵּא, פותחין לו", לא מונעים ממנו, ואפילו פותחין לו. זה מה שראינו בפרשה הקודמת, שמי שפוגם "הענן פולטם".
אז כאן אנחנו רואים את איש האלקים שצריך להוריד לנו את התורה, משה רבינו, ואת המִּדרג – מי יכול להתקרב למשה רבינו. מי יכול לעלות להר? אף אחד. וצריך להיות טהורים, לפרוש שלשה ימים וכן הלאה – הכנות. הכנות, צריך לעשות תמיד הכנות.
כל החיים שלנו הם הכנה לקראת המפגש עם הבורא יתברך אחרי מאה ועשרים עם בית דין של מעלה. מה יגיד בן אדם בבית דין של מעלה? נגמרו השקרים והתחבולות. הכל שמה אמת. ולכן בן אדם צריך להכין את עצמו בכל דקה ודקה בחייו ולחשוב איך יהיה המפגש הזה עם העולמות העליונים, עם בית דין של מעלה, עם הבורא יתברך, ומה הוא עשה פה בחיים, איך התנהג, בכל הענינים.
כאן רואים את ההתנהגות של משה רבינו בתור איש האלקים אבל גם בתור מארח, מקיים את מצות הכנסת אורחים, שזה תיקון גדול מאד, בחינת יסוד במלכות, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. והוא גם שוקל את עניניו וצעדיו. וגם בא יתרו ומעביר ביקורת.
אפשר להעביר ביקורת על איש האלקים? על משה רבינו אפשר להעביר ביקורת? עובדה, תמיד מעבירים ביקורת. אפשר להעביר ביקורת בצורה מכובדת ובכוונה טובה כמו יתרו שהוא הטוב שבקין, ואפשר להעביר ביקורת רעה כמו קרח שהוא הרע שבקין. אז הוא נתן לו עצה, אבל אמר לו גם בעצם 'תתיעץ עם הבורא יתברך'.
יש בזה עזות, לראות את משה רבינו בתפקידו ולהתחיל לתת לו עצות וביקורת. מאיפה הדבר הזה שהוא הרגיש ככה בנוח? אולי בגלל שהוא היה מיועצי פרעה. אולי זה בגלל שהוא גם היה, להבדיל אין סוף הבדלות, כומר גדול של עבודה זרה, זאת אומרת, היה לו איזה תפקיד ציבורי. אולי זה כי הוא היה אבא של אשתו, אז הוא הרגיש קרבה משפחתית. אולי זה בגלל שהוא ראה את משה רבינו יותר בקטנותו כשהוא ברח ממצרים והוא קלט אותו בביתו. אולי זה מפני שהוא הבכור – כי הוא גלגול של קין, ומשה רבינו גלגול של הבל, וקין הוא הבכור.
היות שהעצה שלו היתה לשם שמים, היא התקבלה על ידי הבורא יתברך ועל ידי משה רבינו. ובכל זאת, זה אולי מקרה חד פעמי, בני אדם צריכים להיות ענוים ולתת את דעתם מי הם ואת מי הם מבקרים. על זה נאמר "של נעליך מעל רגליך" – איך אתה מבקר ואת מי אתה מבקר? ובאיזו דרך? מה כוונתך? כוונתך טובה?
זה היה בכוונה להקטין את משה רבינו או להגדיל את משה רבינו? לכאורה זה נראה שלהקטין את משה רבינו – 'אתה לא יכול לעמוד בעומס הזה, מה קורה אתך? תעשה האצלת סמכויות'. מצד שני, הוא אומר לו 'אם לא תעשה ככה, לא תוכל לעמוד בזה. אם תעשה ככה, תוכל לעמוד בזה'. אה, אז הוא דאג למשה רבינו שיוכל לעמוד בזה.
ובזה שמשה רבינו פתאום לא קובע כל דבר רק "הדבר הַגָּדֹל", זה עושה אותו גדול יותר, או שהוא צריך להיות בכל מוחין דקטנות של כל אחד שרב עם השכן שלו או עם אשתו, והוא זה שצריך לטפל בזה? ראינו שדוד מלך ישראל היה עסוק בטהרת המשפחה, להתיר אשה לבעלה, עסק בהלכות יום־יומיות, לא רק בעניני המלכות.
אז יש כאן הרבה נושאים שצריך להתעמק בהם, אי אפשר להספיק הכל בשיעור קצר. אבל אנחנו שואלים שאלות להרחיב את המוחין, "הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" – להבין שכל דבר יש לו עומק ועוד עומק ועוד עומק ועוד זוית ועוד ענין. התורה אין לה סוף, היא צירופי שמותיו של הקדוש ברוך הוא. תארו לעצמכם, מי שמבין בצירופים, אלה צירופים אין־סופיים.
אז מובן שהפירמידה הזו שבנה יתרו תחת הנהגתו של משה רבינו הגדילה את משה רבינו, לא הקטינה אותו. אבל יש פה גם הנושא של ניתוק מהעם, שכשמשה רבינו הוציא את האהל מחוץ למחנה ה' אמר לו 'לא, לא. תחזור. "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם", תהיה שם אִתם. אם אתה לא תהיה שם ואני לא אהיה שם, מי ישמור על עם ישראל? מי יעזור לעם ישראל? מי יוכיח את עם ישראל?'
זאת אומרת שהצדיקים צריכים להיות בקשר עם העם, לא רק "הדבר הַגָּדֹל", ומה עם הדברים הקטנים? יש מוחין דגדלות, ויש מוחין דקטנות. מוחין דקטנות, זה גם חשוב. הכל חשוב. אבל ככה התקבל משמים, שזו ההנהגה הנכונה, וככה זה נקבע.
עד כאן להיום.
לחיים! לחיים! לחיים!
להתחזק בעבודתו יתברך! להתעמק ולעבוד לִשְׁמהּ! ולהפיץ את מעינות 'דרך עץ החיים' בכל זמן ובכל מקום לזיכוי הרבים, למען שמו באהבה!
לחיים! לחיים! לחיים!
שבת שלום וכל טוב סלה.
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל.
מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
