אנחנו כאן בפרשת השבוע, פרשת ויצא תשפ"ב.
כמובן פרשה חשובה מאד עם הרבה מאד סוגיות.
יעקב אבינו צריך לצאת לברוח חרנה, והמטרה היא להוציא משם שנים עשר שבטים ולהעלות את הניצוצות. לכן הוא צריך גם צאן ובקר – כי יש שמה גם ניצוצות.
הניצוצות של הקדושה עשוקים בקליפה. לבן הארמי – לבן הרמאי, עשוקים אצלו. ולכן צריך ללכת לשם להוציא משם את הניצוצות מהקליפה.
כשבאים להוציא את הניצוצות – זו מלחמה, מלחמה מסוכנת. לברור את הטוב מהרע, הרע מהטוב, זה דבר מסוכן. אבל לצורך זה נברא העולם, וזה בא לתקן את הערבוב שנגרם כתוצאה משבירת הכלים בעולם התוהו. וזה בא לתקן את חטא אדם הראשון – שיעקב ורחל הם הזוג השלישי שבאים לתקן את זה. ואחר כך מה שנשאר לתקן – את זה כלל עם ישראל מתקן במשך הדורות. ועד שלא נברור ונעלה את כל הניצוצות מתעכבת הגאולה, כי הניצוצות זה התיקון של העולם.
גם אנחנו אם כן, כל הדורות וגם הדור שלנו, צריכים להוציא "יקר מִזוֹלֵל", וזה דבר קשה.
ואדם בא לעולם הזה עם מסלול שלם מוכן מראש משמים, עם הניצוצות שהוא צריך להוציא, ולכן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". נקבע איפה הוא יוולד, איפה הוא ילך, במה הוא יעבוד – כי הכל קשור להעלאת הניצוצות מהדומח צומח חי מדבר – מה הוא יאכל, מה הוא ילבש, הכל קבוע משמים. הכל בידי שמים.
במלחמה הזו – או שבן אדם מוציא את הניצוצות או שהקליפה יכולה לקחת לו את הנשמה או לפגוע, לפגום בו, לזנב בו. יש בנפילת אפיים כוונה להעלות את הניצוצות – אבל אם בן אדם לא נזהר ולא יודע לעשות את הכוונה הזו, יכולים לקחת לו את הנשמה – לטמא לו את הנשמה, רחמנא לצלן. אז זה לא לכל אחד.
על ידי הברכות שאנחנו מברכים אנחנו מעלים את הניצוצות, על ידי התפילות, על ידי לימוד תורה, על ידי מצוות ומעשים טובים ועל ידי המלחמה. המלחמה – זה לעמוד בניסיונות. יש נסיונות – זו מלחמה עם היצר הרע הפרטי והכללי, ובכל פעם מעלים ניצוצות.
אז תראו באיזה מצב יעקב אבינו – הוא יצא למלחמה כשבעצם אליפז בנו של עשָׂו נשלח על ידי אביו לרצוח אותו, אבל ריחם עליו, ו"עני חשוב כמת", אז לקח לו את כל הרכוש, והוא נשאר רק עם התרמיל והמקל – ככה הוא הגיע לבית לבן להעלות משם את הניצוצות. והוא היה צריך להוציא את רחל, שהיא גלגול של חוה, ונתנו לו את לאה.
חשבתי על הענין הזה – תורת הגלגול, כל מיני היקשים בגלגול, אולי כבר אמרתי את זה בעבר: חוה, אחרי שאכלה מהעץ, "עץ הדעת", נפקחו עיניה והיא ידעה שהיא תמות. אומרים חכמים: היא לא רצתה למות ושה' יביא לאדם אשה נוספת, אז נתנה לו לאכול כדי שגם הוא ימות. זאת אומרת, היא קינאה.
בא עכשיו יעקב אבינו, שבא לתקן את אדם הראשון, והוא צריך לשאת שתי נשים, לא מובן למה. הנה, עכשיו מובן למה – כי רחל ולאה צריכות להתמודד ביניהן עם ענין הקנאה, לתקן את ענין הקנאה. הנה, רחל הנה יש לך עכשיו את לאה, תמסרי לה את הסימנים או לא? אה כן. עכשיו את עקרה ולאה יולדת לפנייך כמה וכמה ילדים, תתגברי על הקנאה או לא? תיקון של חוה. תתנו את השפחות ליעקב כדי שיביא משם חלק משנים עשר השבטים או שהקנאה תגבר ולא תתנו? וכמובן שתקנו כל מה שצריך, ולכן "שנים עשר שבטי י־ה".
וככה אפשר להקיש הרבה דברים, נתתי פה מפתח, תתבוננו, תגלו פלאי פלאים.
והענין כאן זה שיעקב אבינו "איש תם יושב אהלים", לאיפה הוא הולך? הולך ללבן הארמי, הרמאי הגדול – שמהרגע הראשון רק מעניין אותו אם יש לו כסף, אם יש לו מרגליות, אם יש לו זהב, מה הוא הביא? בגלל שאליעזר עבד אברהם הביא הרבה דברים, וזה לא הביא כלום.
האינטרס. כל הנחמדות זה רק בגלל אינטרס. זו לא נתינה אמיתית. יעקב אבינו ידע מי זה לבן הארמי, לכן אמר לו שהוא יעבוד אותו "ברחל בתך הקטנה". אומרים חכמים, שלא יחליף ברחל אחרת שלא בתו, ואולי יחליף את השם ויקרא ללאה רחל, לא – "בתך הקטנה". וזה לא עזר לו, בכל זאת הוא הצליח לרמות אותו. הכל בידי שמים, כי היה צריך לקחת גם את לאה.
אז זו השאלה: איך אנחנו מתמודדים עם הקליפה? כנגד 'ערמומיות דקליפה' יש מצד אחד 'תמימות דקדושה', ויש מצד שני גם 'ערמומיות דקדושה'. האם ה'תמימות דקדושה' תספיק, כמו שכתוב "שומר פתאים ה'"? או שפה נדרשת רמה גדולה של תחכום?
צריך מאד להיזהר, כי אני פוגש אנשים במסגרת של היעוץ הרוחני עם השקפות לא נכונות בקשר להשתדלות שצריך לעשות, המלחמה. ברור שצריך תפילה וכל מה שה' עושה עושה לטובה. אבל צריך לעשות את המלחמה כדי להוציא את הניצוצות, כדי לעמוד בניסיונות, זו מלחמה – השתדלות טובה, הכי טובה.
יש כאלה שרוצים ללכת רק בתמימות, חושבים שזה יספיק, זה לא מספיק. רואים את זה כאן בפרשה – אפילו ערמומיות דקדושה לא הספיקה לו בהתחלה. בהמשך עם הצאן, כשהוא היה צריך כבר לקחת את השכר שלו מלבן, אז זה כן עזר לו. היתה גם סיעתא דשמיא, מעל הטבע בתוך הטבע, כי ה' יתברך רצה שהוא יצא ברכוש גדול, ולכן עזר לו בהשתדלות – אבל הוא עשה השתדלות.
וגם בעצם הוא ברח מלבן, הלך לשדה, לא התייעץ בבית, איפה שכולם יכולים לשמוע, התייעץ עם נשותיו בשדה. ואחר כך לקח הכל וברח, לא אמר שלום. אנחנו רואים כאן, אם כן, שיעקב אבינו היה צריך להשתמש בכח, היה צריך להיות לא נעים – מלחמה!
אגב, כבר אמרנו את זה אני חושב בפעם אחרת: רחל גנבה את התרפים, יעקב לא ידע ונגרם מיתה על ידי מה שהוא אמר, שמי שלקח את התרפים הוא בן מות, במילים שלי. וזה בא לתקן את הענין שחוה גרמה מיתה לאדם: עכשיו אדם, שזה יעקב, גורם מיתה לחוה, שזו רחל – מידה כנגד מידה, תורת הגלגולים.
וחוה היא הראשונה שקיבלה "אורח כנשים", ורחל אומרת שהיא לא יכולה לקום כי יש לה "דרך נשים" – אותו ענין. ככה אפשר להתעמק ולגלות פלאי פלאים של השגחתו יתברך. יתברך וישתבח שמו לעד ולעולמי עולמים!
אם כן, יעקב אבינו בסוף היה צריך להיות לא נעים. הרמאי הזה החליף לו את המשכורת הרבה פעמים, בלי סוף. וה' יתברך כל פעם עשה שהכל יצא כמו שיעקב רצה. אנחנו רואים פרט מענין, שכשלבן רודף אחרי יעקב, אלוקים מתגלה ללבן בלילה ואומר לו 'אוי ואבוי לך, שלא תדבר עם יעקב אבינו מטוב עד רע!' – הזהיר אותו! זה גילוי אלוקי.
בלעם גם כן, כן? שהוא קשור ללבן, בלעם גם כן קיבל גילוי אלוקי. אלו נשמות גבוהות משורש גבוה מהצד השני – ה'לעומת זה'. אבל זה שה' יתברך יתערב באופן גלוי ויזהיר את השונאים, זה לא קורה כל יום, לא… זה נדיר ביותר! זה מהלך שמראה שאלמלא ה' היה מאיים עליו, באמת יעקב היה בסכנה. כמו שאומרים בהגדה של פסח, כן? כי לבן רצה 'לחסל' מה שנקרא, לא פחות. הוא רדף אחריו, עשה את כל הדרך ביום אחד, מה שלוקח שבעה ימים הוא עשה ביום אחד.
אגב, רחל היתה צריכה לתקן את הענין של עבודה זרה שנכשל בה אדם הראשון. ולכן היא גנבה את התרפים, כי רצתה להפריש את לבן, אבא שלה, מעבודה זרה, ככה אומרים חכמים. אז זאת עוד נקודה.
אז ה' יתברך היה צריך להזהיר אותו. ורשעים הם רשעים כל הזמן – קשה מאד. להיות צדיק זה תענוג! להיות בקשר עם צדיק זה תענוג! מה יוצא לרשעים האלה, תגידו לי?! להיות רשע? להיות בין רשעים? יחסים עכורים, משהו מזעזע! מעניין אותו רק הכסף שלו, איך לגנוב ממנו, לנצל אותו. אין מהלך אחד שעשה לבן בלב טוב, הכל ברשעות וחמדנות, משהו מזעזע.
מי היה שם? יעקב אבינו, תארו לכם! יעקב אבינו היה צריך לעבוד אצל לבן כדי להוציא אותנו משם.
כמובן, הכל בהשגחה והכל תיקון של גלגולים כמו שאמרנו, לכן הרבה פעמים צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ואנשים לא מבינים למה. למה? אלה תיקונים של הרבה דברים חשובים. אין שום טעות, באמת כל מה שה' עושה עושה לטובה. אבל האדם צריך להילחם, ו"בְתַחְבֻּלוֹת תעשה לך מלחמה".
אז בסוף, בסוף הסיפור כמו שאומרים, לבן עז הפנים הזה אומר לו 'הבנות הן שלי, הבנים הם שלי, והצאן שלי, והכל שלי!' – הוא מרגיש בעלות. מזעזע. העזות של הרשעים עד הסוף! מה, הוא לא יודע שהוא רשע? הוא לא יודע שהוא שקרן ורמאי וגנב ורוצח והכל? הוא יודע, אבל הוא מתרץ לעצמו תירוץ כלשהו, אם כי בדרגה מסוימת הם כבר לא צריכים תירוץ. אנשים כנראה שמגיעים לדרגה מסוימת של רשעות הם מתירים, הכל מותר להם. הם לא מרגישים יסורי מצפון, כבר אין מצפון – הם לא השתמשו בו, אז לא נשאר להם מצפון.
זהו, מזעזע! עד כדי כך שיעקב אבינו נאלץ בעצם לכרות איתו ברית. ועם כל זה, ברוך ה', עמד במשימה. עמד במשימה – אבל זה עלה לו בחיים של רחל. אברהם אבינו עמד במשימה, וזה עלה לו בחיים של שרה אמנו. זה אותו ענין, אותו תיקון. רחמנא לצלן.
כמה קשה, כמה המלחמה קשה, כמה כל הפרטים מדויקים, כמה בן אדם הוא כלום. איזו גסות רוח הלבן הזה... איזו גסות!
וגם לענייננו ולדורנו "עד כי יבֹא שילה" – עם ישראל הוא לא ככל העמים, "ממלכת כהנים וגוי קדוש", תפקידנו "לתקן עולם במלכות ש־ד־י". אנחנו בחרנו בה' – ה' בחר בנו, "נעשה ונשמע", קיבלנו את התורה. וההיסטוריה מראה שעם ישראל חי וקיים, וכל מה שאמרו הנביאים מתקיים מול העיניים – שיבת ציון פלא פלאים, קמה מדינה, רוב עם ישראל פה, רבבות רבבות רבבות כן ירבו חוזרים בתשובה, חוזרים לעבוד את ה' יתברך – היפך ההגיון לגמרי.
ועדיין אומות העולם, יש להם תלונות על עם ישראל, טענות ומענות, על כל דבר. אם אתה גר בחוץ לארץ – אז מה אתה עושה פה? אתה לא משלנו, יש לך 'נאמנות כפולה' הם אומרים. אם אתה בארץ – 'אהה אתה לא שייך לפה, הארץ שייכת למי שהיה פה לפניך'. וככה וככה. אם עם ישראל רוצה להגן על עצמו מהשונאים – 'אוי ואבוי, מה הם עושים?' וטענות וטענות וטענות בלי סוף.
למה זה? כי אנחנו עדיין לא מקיימים את התורה ומצוות ומעשים טובים כראוי, שאם כן – אין לשום אומה אפשרות להגיד לנו כלום. עכשיו זה 'שעבוד מלכויות', זה חלק מהעונש רבותי, אנחנו עוד בעונש. ברוך ה', רואים את האור בקצה המנהרה. מתקרבת הגאולה בעזרת ה'. אבל עדיין אנחנו לא מאה אחוז, ולכן יש עדיין את העול של האומות עלינו, ועם ישראל, אפילו המדינה לא יכולה לעשות כל מה שהיא חושבת שהיא צריכה לעשות – השאלה אם להגן על עצמנו אם יתקיפו אותנו מפה ומשם או לא, ואנחנו תלויים גם כן בנשק, בכסף, ביחסים הבינלאומיים – כל זה, זו תוצאה של המצב הרוחני. אם המצב הרוחני היה טוב יותר, מתוקן יותר – כבר היה בא משיח. ואפילו לפני בוא משיח היה מצב טוב יותר.
אז אנחנו לא מאשימים את האומות, אנחנו צריכים להאשים את עצמנו על זה שעדיין אנחנו לא קולטים מי אנחנו, מה אנחנו, מה התפקיד שלנו, ואיך אנחנו צריכים לעבוד את אבא שבשמים "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאֹדך".
אז יש פרטים שמבינים את זה, אבל עדיין לא כל כלל עם ישראל. והנה יש עדיין הרבה תינוקות שנשבו בדעות כוזבות, בכל מיני מוחין נוכריים – עד שירחמו מן השמים, כולנו נזכה לעשות תשובה שלמה: תשובה לשם שמים, תשובת כל העולמות כולם, תשובה תשוב ה"א. תשוב ה"א – זה הקמת השכינה וזו הגאולה השלמה. בגאולה השלמה תתברר האמת, ואומות העולם שירצו ללכת בדרך ה' יזכו לעבוד את ה' "שכם אחד". ומי שיצא נגד ה' – איזה סיכוי יש לבני אדם שיוצאים נגד ה'?
זהו. אז הבירור עדיין כאן. עדיין לא הוצאנו את כל הניצוצות, עוד לא הגענו למצב הנכון. אנחנו בדרך. ולכן אין שקט ויש מלחמות ויש קטרוגים, ה' ירחם! ואין שקט. מעל לשבעים שנה יש מדינה ועוד אין שקט, אין הכרה במדינה מצד האויבים והכל בסכנה, כל רגע יש סכנות. אז הרדיפה הזו של לבן עוד לא נגמרה.
יש לנו בעיה של הסברה, במיוחד במסע חייו של יעקב אבינו, שהיה צריך בכל פעם להשתמש בגבורה או בערמומיות דקדושה – כדי לקחת את הבכורה, כדי לקחת את הברכות מעשָׂו, אחר כך כדי לקבל פרנסתו מלבן.
ויכלו להגיד 'זו לא דרך ארץ', כמו שאומר לבן פה: 'איך הלכת ככה בלי להגיד לי שלום? לא יכולתי לברך את הילדים שלי...' הוא צודק, מי עושה דבר כזה, לברוח אחרי שנים עם הנשים שלו, שהן הבנות של לבן, ועם הילדים, הנכדים, בלי להגיד שלום? זו דרך ארץ?! הוא צודק, זו לא דרך ארץ – אבל היתה פה סכנת נפשות, שלבן לא יתן לו לצאת, שינסה לפגוע בו אולי, נכון.
למה לבן התעצבן? כי ה' עשה נס והברכה בצאן עברה ליעקב, והצאן שלו, שזה מה שמעניין אותו, הכסף, הלך והתמעט, ושל יעקב רק הלך ופרח ופרץ. אז כבר פרצופו לא היה כתמול שלשום, הרגישו שבא לו 'לטרוף' את יעקב כי נגע לו בכסף, רבותי!
אז נכון, זו לא דרך ארץ – אבל פיקוח נפש של כלל עם ישראל, זה יותר חשוב מדרך ארץ. גם היום לפעמים עם ישראל צריך לעשות דברים שלא היינו חושבים שכדאי וצריך לעשות, אבל אם זה פיקוח נפש – אז זה פיקוח נפש. קשה מאד לצאת ידי חובה ושהכל יהיה חלק ושהכל יהיה בדיוק – אפילו יעקב לא הצליח!
יעקב היה "איש תם", איש טוב, עבד אצל לבן עם כל הלב, במסירות ובנאמנות, למרות שרימו אותו כל הזמן. ככה היהודים עובדים בכל מקום, בכל מדינה, איפה שנמצאים, במסירות, בנאמנות. הם מרגישים גם חלק, שהם אזרחים שמה כמו כולם, כי הם נולדו שם. אבל האומות לא מרגישים שהם כמו כולם נולדו שם. לא. אז ה' ירחם.
ולכן אנחנו אומרים: המקום שלנו זה פה. זה המקום שה' נתן לנו. כאן התפקיד שלנו. כאן נתחזק ביחד לעבודתו יתברך, ונחזיק מעמד "עד כי יבא שילה" במהרה ברחמים!
לחיים! לחיים! לחיים!
וכל טוב סלה.
ותן חלקנו בתורתך נקודות למחשבה והתעמקות בפרשת השבוע מאת כ"ק האדמו"ר רבי פינחס דניאל הכהן רחלין שליט"א
