ערב טוב! שבוע טוב, חודש טוב! שנה טובה ומתוקה! מה שלומכם? אנחנו כאן ב'ותן חלקנו בתורתך', פרשת האזינו תשפ"ז. ובשם ה' נעשה ונצליח. כמו שאתם יודעים, אנחנו מנסים להבין את הפרשה על פי 'דרך עץ החיים', שזו הדרך הרוחנית שאנחנו משתדלים ללכת בה.

ויש פה כל מיני מחשבות. קודם כל, השפה של הפרשה, שפה של שירה. מעניין למה אומרים שירה. אני קצת עוסק, להבדיל, בשירה. לפעמים כותבים מלים, לפעמים חרוזים, לפעמים ככה, לפעמים כותבים מאמר – פתאום באה שירה. שירה זה ממקום אחר. עושה רושם אחר על הנפש, גם של המשורר גם של השומע. זה משהו מיוחד, גבוה, קסום, שמבטא דברים חזקים מאד, יותר מהשפה הרגילה, גם אם השירה היא בשפה הרגילה, שזה לא המקרה כאן כי השפה קדושה מאד מאד ומיוחדת, אין כמוה. ובכל זאת שירה – אז המסר נכנס גם דרך הלב, כי זו שירה.

שתים: אומרים חכמים, הוא פונה לשמים ולארץ ועושה אותם עדים, שני עדים נצחיים, כדי שאם עם ישראל יגידו שהם לא קיבלו את התורה, אז יהיו שני עדים נצחיים שיגידו שעם ישראל קיבל את התורה. אז זו התראה בפני שני עדים, זה לא משחק.

ואנחנו רואים את משה רבינו בסוף ימיו. הוא רוצה, ככה לפי לעניות דעתי, לסיים את המלאכה בצורה הטובה ביותר. אז הוא מתריע בעם ישראל. הוא גם מוכיח את עם ישראל, הוא גם מזהיר את עם ישראל, ומנסה לחדד את עם ישראל. והוא מנסה לעורר, או שהוא מעורר, 'יסורי מצפון' כמו שזה נקרא היום, בעם ישראל על שלא כיבדו את ה' יתברך ובגדו בו, ויבגדו בו אחר מותו של משה רבינו בעניני עבודה זרה, שזה דבר מזעזע כשלעצמו חוסר הנאמנות הזו.

אז הוא כאן מציג את הכאב האלקי, אם אפשר לקרוא לזה ככה, מהבנים, "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" – מה ה' עשה בשבילנו, בשביל עם ישראל, ואיך אנחנו מתנהגים? אפשר לשאול: מה, עם ישראל התכחש לזה שהוא קיבל את התורה? כן. במשך הדורות עם ההסתר פנים, לא יודע אם זה בזדון, אבל מחוסר ידיעה – כן. תינוקות שנשבו, כמוני שנולדתי בארגנטינה, הם לא התיחסו שמה במיוחד, בעולם החילוני, לא התיחסו במיוחד לתורה או שקיבלנו את התורה מהשמים, או שהיא מחייבת. לא, זה ענין של דתיים. וגם כמה דתיים כבר ראית שם? כמה זקנים היו אז? היום ברוך ה' מלא בעלי תשובה. אבל אז היו כמה זקנים ב'שולע', איפה שלמדנו. גם לא הבנת מה הם עושים: 'דאווענען', 'דאווענען', זהו. אף אחד לא הסביר לך כלום.

אז כן, בסופו של דבר בזמן של הסתר פנים יש שמתכחשים לקיומו של הא־ל, יש שמתכחשים לתורה, יש שמתכחשים לזה שעם ישראל עם סגולה, כן, מתכחשים לכל דבר. העזות או חוסר הידיעה גורמת לענין הזה. זה הסתר בתוך הסתר, שכבר בתוך הסתר בתוך הסתר. ה' יעזור. היום ברוך ה' מתעוררים לתשובה – דבר גדול. זה חלק מההכנה לגאולה הקרובה, בעזרת ה' במהרה, ברחמים ובנעימים.

אז רואים את ההתעוררות של משה רבינו לנסות לעורר את עם ישראל. הנביאים שנשלחו בהמשך לעורר את עם ישראל, חלק מהם נרצחו, נרדפו. והיו נביאי שקר שהיו סותרים את דברי הנביא, ואז העם היה צריך לבחור במי הוא מאמין. וזה היה מונע מהם לעשות תשובה. מדובר בירמיהו למשל. ה"לְעֻמַּת זֶה", כן? לכאורה כמו שיש גילוי אצל משה רבינו, אצל הנביאים האמתיים הקדושים – אז כביכול גם להם יש איזה גילוי שמה, אם זה באומות אז בלעם, ואם זה בישראל אלה נביאי השקר, נביאי שקר שהיו משקרים. וזה גורם לבלבול לעם הקודש, כי אם אומרים לך שיהיה חורבן או אומרים לך 'לא, הכל יסתדר' – טבע האדם להאמין להם שהכל יסתדר, לא שיהיה חורבן. ולכן לא חזרו בתשובה.

חכמים אמרו שהמן הרשע החזיר בתשובה יותר מכל הנביאים ביחד. זאת אומרת, כשיש עלינו דינים וגזרות קשות, שממשמשות ובאות וזה כבר לא רק משהו רוחני, זה ירד לתוך העולם, כן? הענין של פורים – אז העם חוזר בתשובה. כשכבר רואים את הצרות חוזרים בתשובה. צריך כל הזמן להתעורר לתשובה. ואנחנו מדברים בענין התשובה כי זה גם הכנה ליום כיפור שמתקרב ובא עלינו לטובה.

ובלט לי מאד הרצון של משה רבינו 'לסנגר' כביכול על ה' יתברך, ולהוכיח את עם ישראל על הצער שהם גורמים וגרמו ויגרמו. והסיום של הפרשה: הקדוש ברוך הוא מדבר בתקיפות מאד למשה רבינו על זה שהוא לא יכנס לארץ. הוא נותן לו לראות את הארץ אבל הוא לא יכנס לארץ, כי לא קידשו את שמו של ה' יתברך ובמקום לדבר אל הסלע, שזה היה יכול להיות נס גדול, הכו בסלע – שזה קצת יותר טבעי, יכול להיות שיש מעין מתחת... ולכן גם משה וגם אהרן לא זכו להכנס לארץ.

כל סיום של חיים, של תקופה, זה דבר לפעמים מצער. סיום של חייו של משה רבינו, אני עד עכשיו מצטער מזה, ומאיך שזה הסתיים, שהוא באמת לא הצליח ולא נכנס לתוך הארץ, הצליח עד עבר הירדן, לא סיים את המלאכה להכנס. ה' יתברך מדקדק עם חסידיו כחוט השערה.

ה' יתברך, אין לנו תפיסה והשגה בו כלל, אבל הוא מנהיג את העולם בחסד, דין ורחמים. ונוטה יותר לחסד. אבל יש גם דין. אם אין דין – אין משפט, אין שכר ועונש, ואין קבלת שכר לעתיד לבוא. זה דבר שמשתלשל אחד מהשני.

ה' יתברך רוצה שנזכה לעולם הבא על ידי בחירה חפשית, מלחמה ביצר הרע הפרטי והכללי, קיום התורה והמצוות. לכן חייבת להיות מדת הדין, חייב להיות משפט, חייב להיות שאפילו משה רבינו ואהרן הכהן נענשים על שלא קידשו את שמו יתברך. וזה לא דבר קטן. באמת, כל אדם צריך לחשוב על כל מחשבה, דיבור ומעשה שהוא עושה – אם זה מקדש את השם יתברך, או שחלילה זה חילול השם. וזה לא בירור פשוט, כי אצל אוכלוסיה מסוימת זה יחשב לקידוש השם, ואצל אוכלוסיה אחרת עם מוחין אחרים זה יחשב לחילול השם. מובן שבן אדם נבחן לפי המוחין שלו ולא של מישהו אחר, אבל זה לא פשוט. זה לא משהו שחור־לבן שקל לדייק בו.

אז אנחנו רואים פה את עם ישראל נזוף, ושהתרו בו בפני עדים, ומשה רבינו מזהיר אותם: אוי ואבוי, מה יהיה אם תבגדו בה', 'וכבר עשיתם את זה מהרגע הראשון', הוא אומר, כן? במלים שלי. והסיום, שהוא לא נכנס לארץ, שזה קשור גם לעם ישראל, שהם לחצו את משה בענין מי מריבה ואז הוא הכה את הסלע. דבר משפיע על דבר – העם משפיע על המנהיג, המנהיג משפיע על העם. לפעמים המנהיג לא מושפע מהעם, לפעמים יכול להיות רגע מסוים שכן. ככה זה.

ועכשיו לעניננו, שצריך להתכונן. עשרת ימי תשובה, ולהתכונן ליום כיפור, כדי שה' יתברך יכפר לנו על כל העוונות. על בין אדם לחברו צריך לפייס את חברו. זה לא דבר פשוט לפייס, זה לא דבר פשוט להתפייס, אבל זה מה שצריך לעשות. וצריך לעשות תשובה: תשובה שלמה, תשובה לשם שמים, תשובת כל העולמות כולם, תשובה – תשוב ה"א. התשובה תהיה חזקה כל כך, שזה יגרום לשכינה, ה־ה"א, לחזור ולשרות בקודש הקדשים. ואז יהיה גילוי פנים, לעומת הסתר פנים. הכוונה, זה יביא את הגאולה השלמה.

אז יש לנו הזדמנות ביום הכיפורים להתנקות מכל העבירות והעוונות והפשעים, ושה' יתברך יעזור לנו, ותבוא הגאולה – שזו מטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא לא הסתר פנים, והיא לא סבל אין־סופי, וזה לא איזה גלגל שמסתובב וימשיך להסתובב. לא. יש תכנית אלקית, שהיא מתקרבת לקִצהּ בשלב הזה של הגלות. וכמו שאמרנו, אנחנו בחבלי משיח, כל רגע יכול להתגלות משיח, ויתחיל השלב של הגאולה, שגם לה יש שלבים. זה לא ביום אחד הכל מסתדר. יש שלבים. יש נסיונות, לַפרט, לַכלל, בגשמיות, ברוחניות, כל מיני תיקונים, כל מיני ענינים. מי יודע. הרמב"ם אומר שאף אחד לא יודע, עד שנגיע – אז נבין על מה מדובר.

בינתים צריך להתחזק, לזְכוֹת ולזַכות את הרבים ב'דרך עץ החיים', הספר שלנו, לקחת אותו, לחלק אותו בכל מקום – וגם לפרסם את 'ערב דא"ז', שירים שאנחנו שרים אחר חצות לילה לעורר את הנשמות, שכולנו נזכה. כולנו צריכים לזכות, שלא "יִדַּח ממנו נִדָּח".

ובאמת רואים את הכאב של משה רבינו. בתור אחד כזה שמקבל קהל כבר הרבה מאד שנים ורואה את כל הצרות ואת כל הנשמות בכל המצבים – מאד מאד מאד כואב לראות נשמה בבוץ. עוד יותר כואב אם היא לא רוצה לצאת מהבוץ. עוד יותר כואב אם היא עוד רוצה להכניס את הזולת לתוך הבוץ. ה' ישמור. ואנשים לא מבינים בכלל מה קורה אִתם. לא מבינים במלחמת היצר כלום. לא מבינים שיש יצר שהוא מלאך, לא הפרטי ולא הכללי, ולא מפת הקרב ולא שום דבר.

עכשיו ברוך ה' עם התפשטות המעינות של 'דרך עץ החיים' מתחילים להיות מושגים אפילו אצל אנשים שלא הייתם מאמינים. זה כבר נכנס, מתחיל להכנס. זה חשוב מאד, כי זה כלי הנשק שיש לנו למלחמה הרוחנית, חוץ מלימוד וקיום התורה – זה 'דרך עץ החיים': זה להתחדד במלחמה, להתחדד בבירורים, להתחדד בדבקות שאינה פוסקת, בתיקון המדות, בעבודה לִשְׁמהּ למען שמו באהבה, אהבת הבריות, תיקון עולם במלכות שד"י. כל הדברים שיהיו אמתיים, קדושים, טהורים, כמו שראוי, לא קרדום לחפור בה ולא שום דבר מהסוג הזה. עבודת ה' ממש – זה מה שצריך להגיע מעל טעם ודעת.

ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אנחנו הקטנים אומרים: גם מעט מהחושך דוחה הרבה מן האור, כי האור מסתלק. רחמנא לצלן.

אז לכן צריך לנצל את הזמן הזה, שהוא זמן שניתן לעשות בו תשובה על כל השנה שעברה, ולהגיע ליום כיפור ולעשות את העבודה מאהבה ומיראה. מצד אחד, גם קצת יראת העונש לא מזיקה כדי שבן אדם לא יעשה שטויות. לא להתגאות: יש אנשים שיש להם לפעמים עליה כל שהיא ואחר כך הם מתגאים. ואז הם נופלים, והעבודה הולכת לסטרא אחרא. לא חבל? אז לא להאמין ליצר הזה של הגאוה, לא להאמין אף פעם. האדם הוא כלום. רגע אחד הוא מלאך – רגע אחד ה' ישמור מה הוא יכול לעשות.

אז צריך לעשות עבודה אמתית – 'דרך עץ החיים', ולשמוע את שירי דא"ז, 'ערב דא"ז', זה מחזק מאד את הנשמות. היום אנשים אין להם סבלנות אפילו לקרוא, אז יש להם סבלנות לשמוע מוזיקה? יפה, דרך שמה יתחזקו, בעזרת ה'.

הכי חשוב באמת שאדם ירגיש שהוא כלום ויראה מעלות זולתו. וזו מעלה שהוא רואה את מעלת זולתו וחסרון עצמו. זה מצוין. כמובן, אדם צריך לשאוף לתקן את הכל, בסיעתא דשמיא. ולהיות "כאיש אחד בלב אחד", כי כל נשמות ישראל זה פנימיות השכינה, לא פחות. אז אם יש אחדות בעם ישראל – זו אחדות בגוף אחד, "כאיש אחד בלב אחד", זה לא סתם, זה על פי הסוד. ואז השכינה גם כן בנויה כולה. ואם השכינה בנויה כולה – יגיע רגע מהר שתתיחד עם דודה. וזו הגאולה.

ולכן העבודה של כל אחד קובעת. הענוה של כל אחד קובעת. אהבת הבריות ואחדות פנימית, אחדות פנימית פשוטה: לא משנה מה היהודי הזה עושה, מה הוא אומר, איך הוא מתנהג – אני אוהב אותו כי הוא יהודי. זו אהבת ישראל. אני מוכן לעזור לו. כואב לי הכאב שלו, כואבת לי הנפילה שלו, כואב לי טמטום הלב וטמטום המח שלו. כאיש אחד בלב אחד. למעלה הזו אנחנו צריכים להגיע.

כשאני הייתי ילד בחוץ לארץ, ראית יהודי – אהבת אותו. לא היה חשוב מי, מה, מו. הוא יהודי? הרגשת שהוא אח שלך. אני תמיד אומר את זה. ולצערי, לא תמיד הדבר הזה נשמר כאן בארץ. אולי בגלל שיש פה רוב של יהודים? אולי בגלל ששמה גלות? אין לי מושג. אבל ההרגשה הזו שזה אח שלך – זה מעל טעם ודעת, זה לא משנה מה הדעות שלו, מה המעשים שלו, מה כלום, זו נשמה אחת, זה צוות אחד שלם.

והדבר הזה, זה הכי חשוב – אז ה' יתברך משתיק את מדת הדין, והיא לא פוגעת בעם ישראל. ואפילו אם המצב של קיום המצוות הוא לא מאה אחוז, זה שומר עלינו.

ועכשיו בזמן הזה, שכבר ראינו מספיק צרות, ועדיין רואים מספיק צרות באופק, ה' ישמור, ואין שקט – זה הזמן של אחדות נשמתית בין כולם, וששם ה' יתחבב על ידינו וגם האומות יגידו 'הנה, עם ישראל, העם של הקדוש ברוך הוא, תראו איך הם מתנהגים'. זה קידוש השם, כמו שאמרו, 'אור לגוים' ולא חושך לגוים. ובכל מה שאנחנו עושים – לקחת בחשבון שזה או קידוש השם, או חס ושלום הפוך. מבינים?

יהי רצון שנצליח!

לחיים! לחיים! לחיים!

שנה טובה ומתוקה! גמר חתימה טובה לכולם! ושנצליח!

נא להפיץ את 'דרך עץ החיים' בכל מקום ובכל שעה למען שמו באהבה,
לזכות כל נשמה – וגם 'ערב דא"ז', אותו דבר.

לחיים! לחיים! לחיים!
!שבת שלום, שנה טובה וכל טוב סלה