לאחר נישואי התגוררנו בשכונה ירושלמית. בשכונה זו פעלו ארבעה בתי חולים פסיכיאטריים.
כפועל יוצא משכנות זו, נחשפנו באופן שוטף לאנשים המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות שהסתובבו בשכונתנו – ברשות או שלא...
אנשים אלו מיד משכו את תשומת לבנו. לבושם, הליכתם והתנהגותם הבדילו אותם מיד משאר תושבי השכונה, ולא פעם נוצרה מהומה סביבם מצד ילדי השכונה, אשר חשו שמדובר כאן באנשים מיוחדים.
כך הכרנו את רבקה, אשה עם מחלה פסיכיאטרית המאושפזת עד סוף חייה באחד מבתי החולים הפרטיים שפעלו בשכונה.
היא היתה אשה גלמודה ללא משפחה, ומדי פעם הרשו לה הממונים עליה לצאת לטיול בשכונה. רבקה היתה בשנות השישים לחייה, דיברה באופן שוטף, והתנהגה בצורה סבירה בהחלט.
כאשר סיפרה לנו את קורותיה – אימצנו אותה מיד. הזמנו אותה תדיר לביקור בביתנו, והענקנו לה ארוחות מפנקות. רבקה כמובן שיתפה את צוות בית החולים בדבר חבריה החדשים.
וכך הגענו לבית החולים שלה בפעם הראשונה. היינו זוג צעיר בשנות העשרים המוקדמות שלנו, אידיאליסטים מושבעים!
מצאנו חן בעיני בעלי בית החולים, והם מיד הציעו לאשתי משׂרת מדריכה בריפוי בעיסוק.
למותר לציין שבאותן שנים רוב המרפאים בעיסוק לא נדרשו ללמוד את המקצוע, מפני שעדיין מקצוע זה היה בראשיתו. כך זכתה אשתי לעבוד במקצוע חסד מרתק זה ולשמח את החולות הרבות ששהו באופן תמידי, דיירות לכל החיים, באותו בית חולים פרטי.
גם אני צורפתי, תחילה כמתנדב, לערוך להם קבלת שבת בימי שישי בבוקר ולהנעים להם בשירה ובנגינה בגיטרה.
בהמשך הפכתי לחלק מהצוות, מדריך בשכר.
במקביל, דרך קרוב משפחה שעסק בתחום הפסיכיאטריה, הופניתי לאחד מארבעת בתי החולים שפעלו אז בשכונה.
כאשר סיפרתי להם על עבודתי בבית החולים הפרטי השכן להם, הציעו לי מיד לעבוד גם אצלם.
ראיינו אותי וקיבלו אותי לצוות של הריפוי בעיסוק כמדריך שיקומי. תפקידי שם היה זהה לתפקידי בבית החולים הראשון: לנגן, לשיר ולערוך להם פעילות חברתית, הכוללת הגשת כיבוד קל.
שני בתי חולים אלו היו בתי חולים פרטיים – עובדה שנתעכב עליה בהמשך.
יד ההשגחה הוליכה את אשתי להתקבל לעבודה כמדריכה בריפוי בעיסוק בבית החולים הפסיכיאטרי השלישי אשר בשכונתנו המבורכת.
בית חולים זה היה ציבורי.
גם כאן אשתי עבדה בנעימות ובמסירות – דבר שגרר גם את קבלתי לצוות של הריפוי בעיסוק. וכך הפכתי למדריך האחראי על הריפוי בעיסוק במחלקה הסגורה והכרונית. בנוסף פעלתי בערבים במחלקות הפתוחות. כל המסע הזה נמשך מספר שנים.
זהו התיאור החיצוני של התהליך שעברנו – מצעירים רגילים העובדים בעבודות מזדמנות למדריכים שיקומיים באמצעות ריפוי בעיסוק. החלק הפנימי, הרגשי והאידיאולוגי היה עמוק בהרבה:
אהבנו את עבודתנו אהבת נפש! מצאנו את אשר חיפשנו – עבודה של חסד ומשמעות!
אור גדול עטף את נשמתנו.
למדנו עוד ועוד ללא הרף – על החולים, על מחלות ועל טיפולים, על הצוות, על המשפחות ועל מהותו ועל תפקודו של בית חולים פסיכיאטרי.
השתתפנו באין־ספור ישיבות צוות, בשיחות ובהשתלמויות. קראנו ספרות מקצועית ומאות תיקי מטופלים. ראינו חולים חדשים נקלטים בבית החולים ובריפוי בעיסוק. ראינו התפרצויות זעם ותסכולים, צוות במיטבו, ולפעמים פחות...
המנהלים של בית החולים היו מרוצים. האחד "התמוגג" כדבריו מהנגינה ומהשירה לחולים. והשני לא הבין כלל את רצוננו ללמוד את המקצוע, כי לטענתו עבודתנו כבר היתה מקצועית דיה.
ובכל זאת, כזוג צעיר הבנו שאם אנו חפצים שדעתנו תישמע ושנוכל להשפיע יותר על חיי המטופלים, עלינו לקחת פסק זמן מהעבודה וללכת ללמוד.
רצתה ההשגחה העליונה ובאותו זמן נפתח מסלול למורים לבעלי מוגבלויות חמורות במכללת דוד ילין בירושלים. כבר זכינו אז להולדת בתנו הבכורה.
אשתי ואני התקבלנו ללימודים במכללת דוד ילין, וקיבלנו מלגת קיום על מנת לאפשר לנו ללמוד בנחת.
היינו במחזור השני של המסלול. מיטב המורים ומייסדי החינוך המיוחד בארץ לימדו אותנו במסירות, ונטעו בנו את האהבה האין־סופית למקצוע ולילדים המוגבלים.
חלק מהמורים והמורות כבר אינם בין החיים – וספר זה יהיה גם לעילוי נשמתם.
המסלול למורים לבעלי מוגבלויות חמורות העניק לנו ידע עיוני ומעשי רב. למדנו קורסים בפסיכולוגיה, באנומאליות, בריפוי בתנועה, בריפוי במוסיקה, בריפוי באמנות, בפדגוגיה ובדידקטיקה. הכשירו אותנו להפליא למסע המרתק של המקצוע. במשך השנים פגשתי בוגרים רבים של מסלולי לימוד דומים במכללות ובאוניברסיטאות, אך הכשרה מעשית כפי שאנו קיבלנו – לא פגשתי.
עלי לציין כבר עכשיו שכל הניסיון שרכשתי כמדריך בצוות הריפוי בעיסוק במחלקות הפסיכיאטריות עזר לי מאד להבין מהו העיקר ומה הטפל במטרות החינוך המיוחד לבעלי מוגבלויות חמורות.
סיימנו את הלימודים בהצלחה רבה.
רוצים להמשיך לקרוא?
שלחו לנו את כתובתכם ונשלח אליכם ספר ללא כל עלות!
או הורידו את הספר דיגיטאלית חינם בלינק בתגובה הראשונה.
